הם חיים בסרט, שניהם...
הוא בסרט סטודנטים והיא בדרמה עלילתית. מידיי פעם כשהקהל לא מביא עיניים מצתלבות. לפעמים נראה שהסרט קופץ כמו הפעם ההיא כשהוא רדף אחרי אחד המרצים הייתה מישהיא בקהל שנורא הזכירה לו אותה, אז הוא נעצר לרגע, זה גרם לבלגן זגדול, הוא היה חייב לשנות את מהלך התסריט, כדי שלא יבחינו. ביום אחר בהצגת חצות כאשר המקרין הלך לשרותים והיו רק שניים (שהתמזמזו) בקהל, הוא פצח ברצף סרנדות שייקספיריות שנגדו את כל העלילה. כל החברים שלו אמרו לו שהוא חיי האשליות ושאהבה שכזו לא נועדה להתממש, הוא אמר להם שאם בסרט הוא מגיע עד לסקוטנד לחפור מתחת לסלע כדי להוציא בקבוק וויסקי אז בוודאי שיש עוד אפשרויות. היא הייתה בכה בלילות, וכל הקהל היה מזיל עימה דמעה, הם ראו איך קשה לה בחחים לכלכל את עצמה עם כל האסונות שסבבו אותה. לפעמיים היא הייתה שומעת אותו שר לה מהאולם השני, והייתה נרדמה עם חיוך קטן, זה היה ניגוד לנוכח כל מה שעבר עליה, אך הוא היה זייפן נוראי ואיך היה אפשר שלא לחייך. היא הרגישה בודדה רוב הזמן הרגיש איך הזמן שלה נעלם לאט לאט, היא ידעה כי כל דבר בחחים צריך להיסתיים והייתה נוצרת כל מילה שקיבלה ממנו. אומנם הוא היה בתהליכי התבגרות אך אחרי ההקרנה התשיעית הוא בכר ידע מה הוא רוצה בחיים וזה לא היה להשאר תקוע בתוך המגורים עם כל השאר, הוא החליט לתכן בריחה. יום אחד בעודה פותחת את החלון ראתה יונה שלא הייתה שם בעבר, הייתה הביטה בה בעקשנות מרובה. היא הצליחה להתעלם ממנה למשך כמה סצנות אך לבסוף הקירקורים עלו על המונולוגים שלה והיא נאלצה לפתוח את החלון ולראות מה לעזאזל קורה שם, היה נדמה לה כשהיא ראתה את היונה קורצת בעודה מרימה אותה, היה ליונה פתק על הרגל "אנחנו נברח" היה כתוב שם. הוא היה אחראי על המעבדות, זו הייתה העבודה הלילית שלו, להשגיח שכלום לא יקרה ואף פעם לא קרה משהו, עסק יקר זה הלימודים הללו, במיוחד כשהוא בה ממשפחה לא כל כך עמידה. הוא היה מצפה בלילות לשובה של היונה, הם היו מתכתבים במשך שעות על גבי פיסת ניר לבנה. הוא ראה את היום מתקרב, תכננו ערב הקרנה המונית עם המון שתיה ואלכוהול למסיבה של תיכון, הוא תכנן הכל מאלף ועד טף. היא לא יכלה לבכות יותר היא נאלצה להכריחה את עצמה. הם ברחו בזמן הפסקת החשמל. רצים ברחובות בעיר אפלה. מצאו אותם למחרת צמודים אחד לשניה, רטובים לשד עצמותיהם. "אי אפשר להפריד את הפוסטרים האילו" משהו זרק ומישהו אחר היה נדיב מספיק כדי להשליך אותם אל תוך הנהר. בעודם נסחפים, טובעים, היו צמודים, שפתיים, ידים חזה. "אני אוהב אותך" אמר במילים שנבלעו במים. היא לא הפסיק לבכות גם כשהייתה רוויה ממים. משהו השתנה שם באזור, וכיום צוללנים נהנים משונית פורחת. משהו זוהר שם עמוק, ואין לאיש יכולת לגעת... שלהם, שלנו... לעד
הוא בסרט סטודנטים והיא בדרמה עלילתית. מידיי פעם כשהקהל לא מביא עיניים מצתלבות. לפעמים נראה שהסרט קופץ כמו הפעם ההיא כשהוא רדף אחרי אחד המרצים הייתה מישהיא בקהל שנורא הזכירה לו אותה, אז הוא נעצר לרגע, זה גרם לבלגן זגדול, הוא היה חייב לשנות את מהלך התסריט, כדי שלא יבחינו. ביום אחר בהצגת חצות כאשר המקרין הלך לשרותים והיו רק שניים (שהתמזמזו) בקהל, הוא פצח ברצף סרנדות שייקספיריות שנגדו את כל העלילה. כל החברים שלו אמרו לו שהוא חיי האשליות ושאהבה שכזו לא נועדה להתממש, הוא אמר להם שאם בסרט הוא מגיע עד לסקוטנד לחפור מתחת לסלע כדי להוציא בקבוק וויסקי אז בוודאי שיש עוד אפשרויות. היא הייתה בכה בלילות, וכל הקהל היה מזיל עימה דמעה, הם ראו איך קשה לה בחחים לכלכל את עצמה עם כל האסונות שסבבו אותה. לפעמיים היא הייתה שומעת אותו שר לה מהאולם השני, והייתה נרדמה עם חיוך קטן, זה היה ניגוד לנוכח כל מה שעבר עליה, אך הוא היה זייפן נוראי ואיך היה אפשר שלא לחייך. היא הרגישה בודדה רוב הזמן הרגיש איך הזמן שלה נעלם לאט לאט, היא ידעה כי כל דבר בחחים צריך להיסתיים והייתה נוצרת כל מילה שקיבלה ממנו. אומנם הוא היה בתהליכי התבגרות אך אחרי ההקרנה התשיעית הוא בכר ידע מה הוא רוצה בחיים וזה לא היה להשאר תקוע בתוך המגורים עם כל השאר, הוא החליט לתכן בריחה. יום אחד בעודה פותחת את החלון ראתה יונה שלא הייתה שם בעבר, הייתה הביטה בה בעקשנות מרובה. היא הצליחה להתעלם ממנה למשך כמה סצנות אך לבסוף הקירקורים עלו על המונולוגים שלה והיא נאלצה לפתוח את החלון ולראות מה לעזאזל קורה שם, היה נדמה לה כשהיא ראתה את היונה קורצת בעודה מרימה אותה, היה ליונה פתק על הרגל "אנחנו נברח" היה כתוב שם. הוא היה אחראי על המעבדות, זו הייתה העבודה הלילית שלו, להשגיח שכלום לא יקרה ואף פעם לא קרה משהו, עסק יקר זה הלימודים הללו, במיוחד כשהוא בה ממשפחה לא כל כך עמידה. הוא היה מצפה בלילות לשובה של היונה, הם היו מתכתבים במשך שעות על גבי פיסת ניר לבנה. הוא ראה את היום מתקרב, תכננו ערב הקרנה המונית עם המון שתיה ואלכוהול למסיבה של תיכון, הוא תכנן הכל מאלף ועד טף. היא לא יכלה לבכות יותר היא נאלצה להכריחה את עצמה. הם ברחו בזמן הפסקת החשמל. רצים ברחובות בעיר אפלה. מצאו אותם למחרת צמודים אחד לשניה, רטובים לשד עצמותיהם. "אי אפשר להפריד את הפוסטרים האילו" משהו זרק ומישהו אחר היה נדיב מספיק כדי להשליך אותם אל תוך הנהר. בעודם נסחפים, טובעים, היו צמודים, שפתיים, ידים חזה. "אני אוהב אותך" אמר במילים שנבלעו במים. היא לא הפסיק לבכות גם כשהייתה רוויה ממים. משהו השתנה שם באזור, וכיום צוללנים נהנים משונית פורחת. משהו זוהר שם עמוק, ואין לאיש יכולת לגעת... שלהם, שלנו... לעד