נתנאל 123456
New member
הם באים.
אני רואה אותם בכל פינה, אתה שוכב על המיטה אזוק רתום לתוך הגוש הזה שנקרא מיטה שנמשל לחיים ואתה עומד קפוא. הם מסתכלים עין בעין.
לא מתביישים. נותנים לך טעימות. אני לבד בית כל המשפחה איתי אבל אני לבד, אני שומע אותם מנגנים לי שירים אחוזים בי, שילכו שיצאוו שיתנדפו..
ימחצחו שיעלו באש ותמרות עשן. אני שונא אותם אבל הם מחכים לי בכל פינה. התחילו מחשבות השווא, אתמול חשבתי השכן מנסה להרוג אותי, הוא
צועק עלי שאני רב,אז אני ארצח אותו. אבל אבי אומר מה לך ולדעת כי אין דבר אשר נשמע כי לא נשמע ולו קול אחד אבל אני שמעתי הלא כן? כל כך ברור.
כל כך צלול, כל כך חזק כל כך חיי ונושם. אני זוכר את התקופות עם הקלפסיקול זריקות כל כמה ימים כולל לתיום 600 מלגרם כולל ריסטל ושני כדורי שינה.
נאטם לך המוח, מבקש מקלט אין איש רואה בצאתך לדרך ושאתה חוזר אתה בתוך ארון מתים מרקד לך עם מלטפף את האבירים הזקופים שלך מחכה
לקידש. אלוהים אני שונא אותם. אבל כל כך חפץ בם לפעמים, ביצורים הקטנים שמתחבאים מתחת למיטה כמו ילדון טיפשון בן 10 מפחד מהחושך.
ליבי נמס ליבי אין טועם מן ליבי כקרח ,קרחון בעין שמאל וצלקת בעין ימין נאטמתי מכל הכוונים, לא טוב לי לראות סרטים על משוגעים על שגעון גדלות.
זה מכניס אותי לאטרף שכל כך מוכר לי, למחלה שלי - בעצמי, לרצון להיות הגדול ביותר בזמן שאתה הקטן ביותר, שגעון גדלות חברי זה קשה, בגלל
זה הם באים המכשפים הללו מנגנים לי שירי הלל שאני אקום הפולת ואביס את כל אותם בני שטן מנבלים וארוד בלדה עם נסיכת האופל שלי, אוי
לילית מה יפים עיניך, אני חלמתי עליך היא באה עלי כמו שהשד מנכר בגופת המת ורוצה לבוש מלבושו, אני בהזיה הכל מזוגג יחדיו חד המה בני זונות.
תצאו ממני. אני לא אקח את הפגיון ואחתוך את ידי לא עקר את עיני לאור המחלה המכוננת בנשמת המת שלי. קשה לי חברים, איך אדם יכול לחיות
כחולה רוח שבזמן אחד נשמתו צולחת לה לא רק לפרקים מועטים אלה מעופפת לה בשמים הוורדים ואז כמכת כידון נחתך הבשר החיי, שובי לכליונך
אומר לי הקול שוב על מותך. כי מה למוות חיכה ומה למוות תבקש. די מאסו עלי החיים נמאס לי לחיות כלב בזוי בתוך באורות האדמה כלוא כפני
המצלוקים. די חלומות תנו לי מרגוע שינה מתוקה ,וכדור ברכה אחת, בי עולמי שלי, בי נפלאות תבל, להתראטות חולם מתוק הכל נגמר בעט הפצע
החמה ובאו רכובים על סוסים הפרשים על ביתי בקט ואשמיע קול תוגה וסכין ביד אחזיק, הם באו אנשי הלבנה עם מחר או מחרתיים יקחוני ויהרגני.
כי אלחם בם. חברים לסיכום אני מתאשפז כי יקיחו אותי במילא. החיים חרא חברה הם זועמה ואני גרוע יותר מהכל, נבל הייתי ונבל הישאר.
כי מותי וחיי חקוקים בסלע הגדול שנקרא עולם. אבל אלחם עד יתיז ממני כל דם זעיר אלחם עד מותי.
אני רואה אותם בכל פינה, אתה שוכב על המיטה אזוק רתום לתוך הגוש הזה שנקרא מיטה שנמשל לחיים ואתה עומד קפוא. הם מסתכלים עין בעין.
לא מתביישים. נותנים לך טעימות. אני לבד בית כל המשפחה איתי אבל אני לבד, אני שומע אותם מנגנים לי שירים אחוזים בי, שילכו שיצאוו שיתנדפו..
ימחצחו שיעלו באש ותמרות עשן. אני שונא אותם אבל הם מחכים לי בכל פינה. התחילו מחשבות השווא, אתמול חשבתי השכן מנסה להרוג אותי, הוא
צועק עלי שאני רב,אז אני ארצח אותו. אבל אבי אומר מה לך ולדעת כי אין דבר אשר נשמע כי לא נשמע ולו קול אחד אבל אני שמעתי הלא כן? כל כך ברור.
כל כך צלול, כל כך חזק כל כך חיי ונושם. אני זוכר את התקופות עם הקלפסיקול זריקות כל כמה ימים כולל לתיום 600 מלגרם כולל ריסטל ושני כדורי שינה.
נאטם לך המוח, מבקש מקלט אין איש רואה בצאתך לדרך ושאתה חוזר אתה בתוך ארון מתים מרקד לך עם מלטפף את האבירים הזקופים שלך מחכה
לקידש. אלוהים אני שונא אותם. אבל כל כך חפץ בם לפעמים, ביצורים הקטנים שמתחבאים מתחת למיטה כמו ילדון טיפשון בן 10 מפחד מהחושך.
ליבי נמס ליבי אין טועם מן ליבי כקרח ,קרחון בעין שמאל וצלקת בעין ימין נאטמתי מכל הכוונים, לא טוב לי לראות סרטים על משוגעים על שגעון גדלות.
זה מכניס אותי לאטרף שכל כך מוכר לי, למחלה שלי - בעצמי, לרצון להיות הגדול ביותר בזמן שאתה הקטן ביותר, שגעון גדלות חברי זה קשה, בגלל
זה הם באים המכשפים הללו מנגנים לי שירי הלל שאני אקום הפולת ואביס את כל אותם בני שטן מנבלים וארוד בלדה עם נסיכת האופל שלי, אוי
לילית מה יפים עיניך, אני חלמתי עליך היא באה עלי כמו שהשד מנכר בגופת המת ורוצה לבוש מלבושו, אני בהזיה הכל מזוגג יחדיו חד המה בני זונות.
תצאו ממני. אני לא אקח את הפגיון ואחתוך את ידי לא עקר את עיני לאור המחלה המכוננת בנשמת המת שלי. קשה לי חברים, איך אדם יכול לחיות
כחולה רוח שבזמן אחד נשמתו צולחת לה לא רק לפרקים מועטים אלה מעופפת לה בשמים הוורדים ואז כמכת כידון נחתך הבשר החיי, שובי לכליונך
אומר לי הקול שוב על מותך. כי מה למוות חיכה ומה למוות תבקש. די מאסו עלי החיים נמאס לי לחיות כלב בזוי בתוך באורות האדמה כלוא כפני
המצלוקים. די חלומות תנו לי מרגוע שינה מתוקה ,וכדור ברכה אחת, בי עולמי שלי, בי נפלאות תבל, להתראטות חולם מתוק הכל נגמר בעט הפצע
החמה ובאו רכובים על סוסים הפרשים על ביתי בקט ואשמיע קול תוגה וסכין ביד אחזיק, הם באו אנשי הלבנה עם מחר או מחרתיים יקחוני ויהרגני.
כי אלחם בם. חברים לסיכום אני מתאשפז כי יקיחו אותי במילא. החיים חרא חברה הם זועמה ואני גרוע יותר מהכל, נבל הייתי ונבל הישאר.
כי מותי וחיי חקוקים בסלע הגדול שנקרא עולם. אבל אלחם עד יתיז ממני כל דם זעיר אלחם עד מותי.