Soul Cake Duck
New member
הם אף פעם לא מרוצים...
אני יודע שאני תמיד בא לכאן ובוכה על דבר זה או אחר שקורה במערכה שלי. התאזרו עמי בסבלנות, אנשים, זה יותר זול מקבוצת תמיכה... עכשיו ברצינות, הנה משהו שאני חושב שכל מנהל של מערכה (לא וואן-טיימרים) צריך לחשוב עליו. אני מנהל מערכת D&D מהדורה שלישית (עם נטיות ל'וחצי). כמו מטורף אמיתי, בחרתי להתחיל את הדמויות בדרגה ראשונה. ואז לא לרמות בקוביות. וללכת עם מערכה בנויה מראש. אסביר איך זה אמור לעבוד. דירוג אתגר של החבורה, או מה שהיא מסוגלת לעמוד מולו, פשוט לא מעניינים אותי. אם הענק האכזר חי בראש ההר, והדמויות יטפסו לשם, הוא יכתוש אותן לאבק. נכון, זה לא הוגן כי הן לא יכולות לנצח אותו; מצד שני, אף אחד לא הכריח אותן לעלות לראש ההר. נקודה נוספת: אני לא מרמה בקוביות. כולל פגיעות קריטיות, רעלים, אפקטי מוות וכולי. זה לבד היה צריך לגרום לאבדות לא מעטות. הדבר היחיד שעומד להגנתן של הדמויות הוא שאמרתי לשחקנים את כל זה מראש. הם יודעים שאם הם לא יברחו מאויב חזק מהם, הדמויות לא שורדות את זה. ובאורח נס ממש, זה הספיק. היו הרבה Near Misses, הרבה מצבים קשים, אבל המשכתי לא לרמות בקוביות והחוזה שלי עם הדמויות שריר וקיים: מי שלא מגיע למינוס 10 נק"פ לא מת. אתם כבר תדאגו שלא להגיע לשם. ובאופן כללי, זה בדיוק מה שהם עשו. אני יכול להגיד לכם, עכשיו כשהם בדרגה 4-5 ועולים ל- 5-6, ואף אחד עוד לא נהרג, הציפיות הן גבוהות. אז. אתמול המערכה הגיעה לנקודת דרך חשובה של כל מערכת פנטזיה שמכבדת את עצמה, על אחת כמה וכמה אם משתמשים בשיטה הקלאסית (אך רבת המגרעות) של מבוכים ודרקונים. אם להיפטר מההקדמה, הקפצתי על הדמויות את הדרקון הראשון שלהם. הלכתי הביתה לאחר הפגישה בהרגשה מצוינת. את הפחד בעיניים שלהם, אמרתי לעצמי, יכולתי לראות. ושיחקתי אותו היטב; לא משנה אילו שגיאות עשיתי, אמרתי לעצמי, את הדרקון שיחקתי ממש טוב. הוא לא הרג אף אחד, ופה מתחילה הבעיה. השיקולים לכך שהדרקון השקיע בהריגת הדמויות בדיוק אפס מחשבה ומאמץ הם לא משהו שחלקתי עם השחקנים, אבל בתחתית רשימת הסיבות לכך, ממש מתחת ל"השטן לחש לי בלילה לא להרוג אף אחד" ו- "לא רציתי לעשות תיאורים של כלוב צלעות נמעך" הייתה רחמנות על השחקנים. במילים אחרות, זה לא היה שיקול. ספציפית יותר, הוא היה עסוק בחיסול הסוסים של החבורה, תוך שהוא מצליף כאילו באקראי עם זנבו ומעיף הצידה בכאילו התעלמות גמורה את מי שעמד בדרכו ללא ניע. אז כן. הם שרדו שלושה סיבובים של מנוסה חסרת פשרות ללא שמץ אומץ לב מוטעה, והיחיד שלא הגיב מהר מספיק איבד חצי מהנק"פ שלו, בלי שהדרקון אפילו עצר לתקוף אותו. כרגע הדמויות בנקודה בה הן מפחדות להראות את ראשן בחוצות העיר מחשש שהדרקון יעוט עליהן בו ברגע ויהפוך אותן לערימה מעלת עשן. לפני שעה התקשר אלי אחד השחקנים ואמר לי כי הוא איבד כל פחד שמא דמותו תיהרג. הוא הגדיל לעשות וחיווה את דעתו על כך שדמויות היו אמורות להיהרג במספר מצבים במהלך המשחק, כשהוא מביא כדוגמאות דווקא מצבים בהם פעולותיהן של הדמויות האחרות (לא של ה"מתאבד" התורן) החזיקו מישהו בחיים, וגם זה בקושי. אז נכון, הוא לא היה שם כשאיזו לטאת-שאול הרהיבה לעשות Coup de Grace על אחת הדמויות, פשוט כי זה מה שהיצור הזה עושה לאויב שנפל (בניגוד לרוב היצורים התבוניים), והלה שרד רק בגלל מתקפה מזדמנת ממוזלת בפני עצמה. והוא לא היה שם כשנתתי לשחקן לראות כמה אני מוציא בקוביה כשאני מגלגל נזק חוסן מרעל, שהיה יכול להרוג את דמותו. זה לא משנה לי. המילים שלו מהדהדות לי בתוך הגולגולת ולא נותנות לי מנוח. הם לומדים רק בדרך הקשה, מה? הייתי צריך לשנות את כל הגישה של הדרקון מן הקצה אל הקצה ולתת לו לסגור את מלתעותיו סביב החוצפן שעמד בדרכו, סתם בשביל לעשות שרירים לשחקנים? הייתי צריך לעוות את כל צורת ההרפתקה שלי, את כל הצורה שבה אני מנהל את המשחק, רק בשביל להעניש שחקן על שעשה טעות ברורה? האם אני באמת צריך לערוף ראשים רק בשביל שיקחו אותי ברצינות? ואם לא די בכך, הרמיזה אחרי כל הזמן הזה שאולי אני עושה איזשהן הנחות לדמויות/לשחקנים אחרי שהצהרתי מראש שאני לא עושה זאת היא מעליבה. זה כמו לומר למישהו בפנים שהוא שקרן, רמאי ומוג לב. במחשבה שניה, זה אפילו לא כמו. מה אתם אומרים? יש בכלל טעם לנהל את המערכה בצורה הזאת? למה שלא אגיד בנקודה הזאת, "לעזאזל עם חופש הפעולה שהיה עד כה לדמויות ולכל הרוחות עם המערכה, מעכשיו הכל מתנהל בהרפתקאות קנויות מותאמות לדירוג האתגר של החבורה"? למה בכלל להביא קוביות למשחק? כשאני חושב על זה, למה לא להגיד להם שפיל ורוד נפל לפתע מהשמיים והרג את כל הדמויות, אל תטרחו לבוא לפגישה הבאה? אני אולי קצת מגזים, וזה יעבור לי כשאירגע, אבל פתאום אני שואל את עצמי, לשם מה כל ההשקעה המטורפת הזאת? מה יוצא לי מזה? אני טיפש משום שניסיתי משהו חדש ומרענן? האם באמת משחקי תפקידים הם לא יותר מאינטראקציה פרימיטיבית של התניה פאבלובית, בה צריך לווסת מנות כאב ועונג לשחקנים כדי שירגישו בני מזל בקטעים הטובים? או שישנו עתיד למערכה מגוחכת כמו שלי? אתם לא חייבים לענות על זה. בעצם, עדיף שלא.
אני יודע שאני תמיד בא לכאן ובוכה על דבר זה או אחר שקורה במערכה שלי. התאזרו עמי בסבלנות, אנשים, זה יותר זול מקבוצת תמיכה... עכשיו ברצינות, הנה משהו שאני חושב שכל מנהל של מערכה (לא וואן-טיימרים) צריך לחשוב עליו. אני מנהל מערכת D&D מהדורה שלישית (עם נטיות ל'וחצי). כמו מטורף אמיתי, בחרתי להתחיל את הדמויות בדרגה ראשונה. ואז לא לרמות בקוביות. וללכת עם מערכה בנויה מראש. אסביר איך זה אמור לעבוד. דירוג אתגר של החבורה, או מה שהיא מסוגלת לעמוד מולו, פשוט לא מעניינים אותי. אם הענק האכזר חי בראש ההר, והדמויות יטפסו לשם, הוא יכתוש אותן לאבק. נכון, זה לא הוגן כי הן לא יכולות לנצח אותו; מצד שני, אף אחד לא הכריח אותן לעלות לראש ההר. נקודה נוספת: אני לא מרמה בקוביות. כולל פגיעות קריטיות, רעלים, אפקטי מוות וכולי. זה לבד היה צריך לגרום לאבדות לא מעטות. הדבר היחיד שעומד להגנתן של הדמויות הוא שאמרתי לשחקנים את כל זה מראש. הם יודעים שאם הם לא יברחו מאויב חזק מהם, הדמויות לא שורדות את זה. ובאורח נס ממש, זה הספיק. היו הרבה Near Misses, הרבה מצבים קשים, אבל המשכתי לא לרמות בקוביות והחוזה שלי עם הדמויות שריר וקיים: מי שלא מגיע למינוס 10 נק"פ לא מת. אתם כבר תדאגו שלא להגיע לשם. ובאופן כללי, זה בדיוק מה שהם עשו. אני יכול להגיד לכם, עכשיו כשהם בדרגה 4-5 ועולים ל- 5-6, ואף אחד עוד לא נהרג, הציפיות הן גבוהות. אז. אתמול המערכה הגיעה לנקודת דרך חשובה של כל מערכת פנטזיה שמכבדת את עצמה, על אחת כמה וכמה אם משתמשים בשיטה הקלאסית (אך רבת המגרעות) של מבוכים ודרקונים. אם להיפטר מההקדמה, הקפצתי על הדמויות את הדרקון הראשון שלהם. הלכתי הביתה לאחר הפגישה בהרגשה מצוינת. את הפחד בעיניים שלהם, אמרתי לעצמי, יכולתי לראות. ושיחקתי אותו היטב; לא משנה אילו שגיאות עשיתי, אמרתי לעצמי, את הדרקון שיחקתי ממש טוב. הוא לא הרג אף אחד, ופה מתחילה הבעיה. השיקולים לכך שהדרקון השקיע בהריגת הדמויות בדיוק אפס מחשבה ומאמץ הם לא משהו שחלקתי עם השחקנים, אבל בתחתית רשימת הסיבות לכך, ממש מתחת ל"השטן לחש לי בלילה לא להרוג אף אחד" ו- "לא רציתי לעשות תיאורים של כלוב צלעות נמעך" הייתה רחמנות על השחקנים. במילים אחרות, זה לא היה שיקול. ספציפית יותר, הוא היה עסוק בחיסול הסוסים של החבורה, תוך שהוא מצליף כאילו באקראי עם זנבו ומעיף הצידה בכאילו התעלמות גמורה את מי שעמד בדרכו ללא ניע. אז כן. הם שרדו שלושה סיבובים של מנוסה חסרת פשרות ללא שמץ אומץ לב מוטעה, והיחיד שלא הגיב מהר מספיק איבד חצי מהנק"פ שלו, בלי שהדרקון אפילו עצר לתקוף אותו. כרגע הדמויות בנקודה בה הן מפחדות להראות את ראשן בחוצות העיר מחשש שהדרקון יעוט עליהן בו ברגע ויהפוך אותן לערימה מעלת עשן. לפני שעה התקשר אלי אחד השחקנים ואמר לי כי הוא איבד כל פחד שמא דמותו תיהרג. הוא הגדיל לעשות וחיווה את דעתו על כך שדמויות היו אמורות להיהרג במספר מצבים במהלך המשחק, כשהוא מביא כדוגמאות דווקא מצבים בהם פעולותיהן של הדמויות האחרות (לא של ה"מתאבד" התורן) החזיקו מישהו בחיים, וגם זה בקושי. אז נכון, הוא לא היה שם כשאיזו לטאת-שאול הרהיבה לעשות Coup de Grace על אחת הדמויות, פשוט כי זה מה שהיצור הזה עושה לאויב שנפל (בניגוד לרוב היצורים התבוניים), והלה שרד רק בגלל מתקפה מזדמנת ממוזלת בפני עצמה. והוא לא היה שם כשנתתי לשחקן לראות כמה אני מוציא בקוביה כשאני מגלגל נזק חוסן מרעל, שהיה יכול להרוג את דמותו. זה לא משנה לי. המילים שלו מהדהדות לי בתוך הגולגולת ולא נותנות לי מנוח. הם לומדים רק בדרך הקשה, מה? הייתי צריך לשנות את כל הגישה של הדרקון מן הקצה אל הקצה ולתת לו לסגור את מלתעותיו סביב החוצפן שעמד בדרכו, סתם בשביל לעשות שרירים לשחקנים? הייתי צריך לעוות את כל צורת ההרפתקה שלי, את כל הצורה שבה אני מנהל את המשחק, רק בשביל להעניש שחקן על שעשה טעות ברורה? האם אני באמת צריך לערוף ראשים רק בשביל שיקחו אותי ברצינות? ואם לא די בכך, הרמיזה אחרי כל הזמן הזה שאולי אני עושה איזשהן הנחות לדמויות/לשחקנים אחרי שהצהרתי מראש שאני לא עושה זאת היא מעליבה. זה כמו לומר למישהו בפנים שהוא שקרן, רמאי ומוג לב. במחשבה שניה, זה אפילו לא כמו. מה אתם אומרים? יש בכלל טעם לנהל את המערכה בצורה הזאת? למה שלא אגיד בנקודה הזאת, "לעזאזל עם חופש הפעולה שהיה עד כה לדמויות ולכל הרוחות עם המערכה, מעכשיו הכל מתנהל בהרפתקאות קנויות מותאמות לדירוג האתגר של החבורה"? למה בכלל להביא קוביות למשחק? כשאני חושב על זה, למה לא להגיד להם שפיל ורוד נפל לפתע מהשמיים והרג את כל הדמויות, אל תטרחו לבוא לפגישה הבאה? אני אולי קצת מגזים, וזה יעבור לי כשאירגע, אבל פתאום אני שואל את עצמי, לשם מה כל ההשקעה המטורפת הזאת? מה יוצא לי מזה? אני טיפש משום שניסיתי משהו חדש ומרענן? האם באמת משחקי תפקידים הם לא יותר מאינטראקציה פרימיטיבית של התניה פאבלובית, בה צריך לווסת מנות כאב ועונג לשחקנים כדי שירגישו בני מזל בקטעים הטובים? או שישנו עתיד למערכה מגוחכת כמו שלי? אתם לא חייבים לענות על זה. בעצם, עדיף שלא.
