הלשעבר שלי.
כל כך יפה, לבוש בקפידה, נשים מסובבות אחרייך את הראש, בעל נוכחות וכריזמה. טעמת, נגעת, חווית, אהבת... אני הייתי בתקופה אחרת. שקטה, נבוכה, ביישנית. ובחרת בי. להיות איתי. כשהייתי איתך, הרגשתי אחרת. לא חושבת שהיינו מאוהבים, אך הייתה שם תשוקה, והייתה שם אהבה והערכה האחד כלפי השניה. בדיעבד, יכולה לומר שדרכך גיליתי את הסובלנות לגביי האפשרות להיות עם אשה. עדיין חוסר הסכמה מהמקום שזה בא, אך נפתחה האפשרות לגביי, ההסתכלות, הברור, הבחינה העמוקה... זוכרת בנינו התרגשות, סערות נפלאות, ורגעים מתוקים. לא זוכרת איך זה התחיל (הרי היינו כמו משפחה) לא זוכרת איך זה הסתיים, (לא היה שם משהו טראומטי, ככל הנראה). פשוט- נגמר כמו שזה התחיל. בלי הרבה דרמות, הגדרות וסיבוכים. בהמשך נפגשנו במפגשים עם משפחתך, בהם הייתי חלק, ולא יותר מזה. חזרנו לקשר הקודם בנינו. כאילו לא היה דבר. ואתה? המשכת לטרוף את החיים. אך "קרוב לבית", ידעת שיש לך זמן להכל, שאין לאן למהר. הרי, כל החיים עדיין לפנייך... לפני 4 שנים קיבלתי טלפון מחברתי- גיסתך (שדרכה הכרנו). "מחלה נוראית, בראש, אין הרבה אופטימיות". לא מצליחה להיזכר אם ביקשתי לבקרך וקיבלתי הצעה לא לעשות זאת, או שבחרתי שלא כדי לא להביך אותך... לזכור אותך כמו שאתה. נלחמת 4 שנים. אתמול קיבלתי טלפון. מה שלומו? שאלתי. חברתי מתחמקת ומשנה נושא. לאחר מספר דקות אני חוזרת ושואלת, ושוב... שינוי נושא. (מוזר... היא תמיד עונה לי, גם אם מצבו לא טוב... עד כדי כך מצבו גרוע?) "טוב יקירתי, לאחר מספר פעמים שאני שואלת לשלומו ואת מתחמקת את מוכנה לומר משהו עליו?" אני שואלת. "אם אני מתחמקת, אז אולי עדיף שלא אענה?" היא עונה. "ספרי לי!" דרשתי. "הוא נפטר. בפורים. לא היו לי את הכוחות לספר לך". שקט. הכל רץ כסרט נע. הגיע הזמן להיפרד. לגביך הגיעה העת למות ולגבי להמשיך לחיות. אין לי מושג למי מאיתנו הדרך טובה יותר (יש המאמינים בעולם שמעבר). אין לי מושג מה עובר עלי. יודעת שכועסת עכשיו על חוסר פרופורציות. כועסת על חוסר רגישות. כועסת על בזבוז זמן יקר. ולא מבינה. פשוט לא מבינה. מכעיס אותי שהטרגדיה של החיים אינה המוות, אלא מה שאנחנו מניחים לו למות בקרבנו בעודנו חיים. יהיה זכרך ברוך, איש יקר!
חשבתי שהוא בגד בי בצורה קשה יותר (הזיכרון).
