הלכתי לאיבוד

../images/Emo35.gif

איפה ראית שמישהו נתן מרשם לתרופה כל שהיא? בוודאי שלא אני. אני אישה פשוטה שלא מוסמכת לשום דבר ולא למדתי בשום מוסד אקדמאי ואין לי תואר מוכר בשום דבר. אורי, תגיד לי בכנות. אתה פעם הרגשת ש"הלכת לאיבוד"? אני לא יודעת מה אתה הרגשת כשקראת את דבריה של הבחורה. אבל אני יודעת שאני הרגשתי אותה מאוד. כל כך הרגשתי עד שלא יכולתי להניח לה. אני הרגשתי אחות שקוראת לעזרה ולעומת כל הודעות הניחומים וההרגעה, הרגשתי שאני צריכה לתת לה עצה ממשית, פשוטה מאוד: שתלך לקבל עזרה מאיש מקצוע. נכון שגם חיבוקים וחיבוקים ווירטואליים עוזרים, אבל זה לא מספיק. ביננו, לא אני ולא אתה הרגשנו ויודעים על מה היא מדברת מתוך ניסיון, אבל אין ספק שזה לא משהו ש"יעבור מאליו". זה ברור.
 

מתלבט13

New member
זה יותר רציני ממה שאתה חושב

הידע שלי מועט אבל אכתוב מידיעה מוגבלת. מקובל שדיכאון הוא דבר שאפשר לאבחן אותו די טוב. גם התרופות נבדקות באופן יסודי. בדרך כלל התועלת הנפשית עולה בהרבה על תופעות הלוואי. מה שפחות ברור זה התיאוריות הפסיכולוגיות על מה גורם לדיכאון וכאלה. הקטע של הפילוסופיה של מה ואיך אדם מרגיש ולמה זה הרבה פחות ברור.
 

סרט רץ

New member
אם היית יודע

איזו מהפכה התרופות האלה עשו בתחום הבריאות הנפשית משנות החמישים, איך הן שינו לטובה חיים של מיליוני אנשים והפכו אותם לנורמליים כמעט אולי היית קצת יותר מתלהב. נכון שאלו יריות באפלה במובן שלא בכולן ברור המנגנון בו הן עובדות, מה שברור הוא שהן עובדות. גם במדעים מדויקים התאוריות נוצרות אחרי התצפיות והן אכן מתחלפות חדשות לבקרים.
 

uri80

New member
אין ספק שיש אנשים רבים שהתרופות

הללו עזרו להם. לא תראה אותי מתווכח על כך. יש אנשים שבהחלט זקוקים להן. מן הצד השני לתרופות האלו יש גם תופעות לוואי ברורות ולפני שהייתי רץ להמליץ עליהן כל כך מהר, הייתי אולי תוהה מה גורם ל-FDA, ארגון לא בדיוק קקיוני, להתחיל לבדוק האם יש קשר ביניהן להתגברות תופעות אובדניות למשל. פסיכיאטרים נוטים פעמים רבות לרשום אותן מהר מדי לכל אחד בבחינת תרופת פלא, אבל יש כאן בעיה עצומה. בניגוד למדעים מדויקים, שם אם אני מבין איך משהו עובד, אני יודע שאוכל לחזור על כך, לשחזר את הדבר והוא יפעל במאה אחוז. כאן ממש לא. אנשים שונים מאד אחד מהשני ומגיבים בצורה שונה לתרופות שונות. לאנשים מסוימים זה בהחלט יכול להזיק. המחשבה שתופעת הדיכאון מובנת היום והידע בנושא מבוסס לא נכונה לחלוטין. יש הרבה מאד השערות מדוע היא נגרמת ולמה היא מתחזקת בעשרות השנים האחרונות אבל הסבר מוצק -אין. עכשיו תסלחו לי שאני לא מתלהב להשתתף בניסויים על עצמי אבל זה בהחלט סוג של ניסוי לכל דבר. ולאפי- גם לגבי תרופות באופן כללי - משתדל לקחת אותן רק כשבאמת צריך ואין ברירה אחרת.
 

ephi79

New member
אני בהחלט לא מסכים עם לשלוח

אנשים לקחת תרופות, אבל הידע לגבי דיכאון הוא מאד מוגדר ומבוסס, וזו באמת מחלה (רק שפסיכיאטרים נוטים לרשום תרופות באופן מהיר מדי). לפי ההגיון שלך עדיף בכלל לא ללכת לרופאים (כי באופן כללי אף אחד לא יודע בדיוק מה הולך שם ואיך תרופות משפיעות), עדיף לשבת בבית ולחכות שהסרטן יעבור.
 

idonknow

New member
ובכן,קבלי מעט מההיסטוריה שלי:

(אגב, אין לי בעיה עם מה שכתבת. אמרו לי את זה הרבה, ואני מבינה שזה רק מדאגה. תודה :) אז בואי נעשה מיני-טיפול. ברור שזה טיפשי, אבל ממש בא לי כרגע. מעין בלוג, נאמר.) נקודת התחלה, אני חושבת,תהיה אם נקח את כל שנות היסודי+חטיבה מחורבנת של בנות: הייתה לי חברה אחת,לא דיברו איתי כי הייתי מוזרה, חולמנית, מציירת וכותבת משפטים הזויים על דפים קרועים. לעצמי.תלמידה מחוננת שלא הבינה למה הבנות האחרות מתלהבות מבובות(ביסודי) ושאר זבל(בחטיבה).שנאתי את המראה שלי ברמות מטורפות. בחופש בין החטיבה לתיכון אכלתי אולי תפוח ליום והופה, הגעתי לתיכון רזה וחולנית-ורק אז התחילו לדבר איתי(שמישהו יגיד לי שדתיים הם לא אנשים שטחיים אה?). יופי טופי, רק שאחרי כמה זמן הייתי בטיפול. יצאתי מזה. נהייתי בולימית. יצאתי מזה. השמנתי רזיתי, השמנתי, רזיתי. הגוף שלי התעייף. בכתה י' התחלתי לתהות על העולם הזה. לעשות דברים שמנוגדים לדת, רק בשביל לעורר צומי(כשאני חושבת על זה עכשיו)-חוררתי את האוזניים, מצאתי לי חברים גותיים+מטאליסטיים, שלימדו אותי להתעלל בעצמי ולשנוא את עצמי ולגרום לי להאמין שזה מגניב לאללה. הייתי על הגבול-שומרת שבת, חגים, מתפללת והכל, אבל עושה צרות. בי"א הפסקתי לטפטף על עצמי שעווה חמה ולחתוך דברים(נשבעת לך, לא וורידים) כדי להכאיב לעצמי, ו"חזרתי בתשובה".חזרתי להיות דוסית חמודה כמו שהייתי לפני כן, וקברתי כל שמץ של אישיות אמיתית שהייתה לי במעמקי ליבי. ניתקתי כל קשר עם העולם החילוני. בבית ספר מתו עליי, אבל רק כפלקט יפה ומצטיין, הוכחה לעבודה טובה שעשו עם נערה בעייתית. העמסתי על עצמי כל פעילות אפשרית כדי לשכוח מי אני ומי המשפחה שלי(שזה סיפור ארוך, כואב ומייגע אחר, שכבר לא נפתח פה). אני חושבת ששנה שלמה הייתי מתה מבפנים, חלולה ועצובה, אבל דוסית-ובאמת האמנתי שככה צריך. ואז החל מחופשת הקיץ היה לי זמן לחשוב. אמאלה, זה היה מפחיד-לא היה לי מה לעשות חוץ מלחשוב. הרהורי כפירה שחלחלו לפני כן הגיעו בעוצמות גדולות הרבה יותר, אבל חשבתי שזה לא נכון וסתם הייתי בדכאון מזה. ואז אמא עזבה לחודש, וחזרה על ארבע, וזה היה החודש הכי מגעיל שהיה לי בחיים(שוב, לא נפרט). ובערך בתקופה של סוכות, חללתי שבת בפעם הראשונה. ולא היה אכפת לי כבר בשלב הזה. ומאז אני מנסה להבין מה אני לעזאזל. היה לי איזו תקופה של חודשיים שהרגשתי שדווקא טוב לי עכשיו, ככה, עם מה ומי שאני(לא התלהבתי מעצמי, פשוט היה לי טוב). וזה עבר. עכשיו, זה היה קמצוץ קטנטן שאני מוכנה לספק מהחיים שלי(באמת קטנטן, יש עוד המון,אבל זה מיותר לחלוטין לדבר על זה.לא רק בפורום,אלא בכלל). אז בנוגע לנקודה שלך, שהמצב נמשך כחודש: אני חושבת שזה כה שנים טובות, בהפסקות מסוימות. אירועים מסויימים, אנשים מסויימים, לימדו אותי שרחמים עצמיים ואנשים שמראים שהם סובלים רק נשארים לבד-הרגשות האלו עוררו סלידה בקרב רבים שנטשו אותי, כי הגעלתי אותם. זה לא שינה כמה הייתי מוצלחת(והייתי לפעמים),אם לא הייתי שמחה ומאושרת זה סתם ביאס הכל. אז אני מציגה, לרוב, חיוכים גדולים. יש רק כמה אנשים בודדים שאני יכולה להיות חלשה מולם, אבל לא מוכנה לספר הכל. ואני חושבת שזה בסדר. אל תראי אותי ככה,אני לא תלותית ומעצבנת, אני סתם כותבת כשממש רע או פונה לאותם אנשים, וגם זה-בתקופות מאוד מסוימות, כשהמצב הופך בלתי נסבל. אני לעולם לא אוכל לפנות לרופא, כי אני לא מאמינה בטיפול כזה, וזה לא נראה לי אמיתי, ואני לא יכולה לדבר ככה סתם עם אדם זר. אולי תרופות-כן. אבל אז אני לא אהיה שמחה באמת-זאת תהיה תגובה כימית ומזוייפת.
 

barr1969

New member
רק משהו אחד קטן

כי אחרי התיאור שלך, וקראתי את כולו בעצב, אין הרבה מה לומר. המשפט האחרון שלך לגבי תרופות- זו טעות. כשהמח האנושי לא מצליח להתגבר בעצמו על תופעות שבגדול קוראים להם דיכאון, אפשר לעזור לו. גם אם את לא מאמינה בפסיכיאטר ותרופות, וגם אם את פוחדת מתופעות לוואי, עדיין יש מקום לבדוק יתרון מול חסרון. הכדורים שמומחה נותן, תפקידם ללמד את המח לייצר בעצמו את החומרים שאמורים לעזור לך להתגבר על מה שאת עוברת. זו לא שמחה מלאכותית ולא תגובה פיזית מזוייפת אלא פיזיוטרפיה למח, להרגיל אותו לתפקוד שהוא אמור לבצע ומשום מה הוא לא מצליח לעשות את זה. אף אחד מאיתנו לא יגיד לך שאת זקוקה לכדורים, או שקוראים לתופעה הזו דיכאון, ואף רופא לא יבטיח לך הצלחה, אבל אחרי מה שאת מתארת, צריך כוחות נפש ברמות כ"כ גדולות, שאני מעריצה אותך שהגעת עד לפה, ואת רוצה לעזור לעצמך. נסי לבדוק את האופציה של עזרה כימית. אם את זקוקה לה- אין טעם שתנסי להסתדר בלעדיה. את מעוררת הערצה בעיני.
 
../images/Emo45.gif

מסכים עם בר לגבי ההערצה, הכי מצא חן בעיני העובדה שרחמים עצמיים זה מחוץ לתחום אצלך, זה אוטומטית נותן לך סיכוי גדול לשפר את החיים שלך.
לא מסכים עם בר לגבי הכימיכלים, לדעתי את (idonknow) צודקת לגבי זה.
 

Le Fay

New member
דומני שהכימיקלים מועילים בעיקר

כי הם מאפשרים התחלה של עבודה על דפוסי חשיבה בלי כימיקלים (למשל בסיוע פסיכותרפיסטית טובה). אחר כך לעיתים קרובות אפשר ומוטב בלעדיהם. כלומר, נכון שכולנו ביוכימיה, אבל ההתפתחות המדעית עדיין לא מאפשרת השלמת חומרים חסרים באופן די יעיל ובלי תופעות לואי.
 
מתוקה ../images/Emo24.gif ../images/Emo24.gif

את לא חייבת לאף אחד לספר בדיוק מה הבעיה, אפילו לא לי, בטח לא בצורה כזו בפורום. אין ספק שאת אמיצה ואת נשמעת אדם מקסים ובעל כוחות נפש גדולים. אני אוחזת מדבריה הנבונים של בר (פעם ראשונה בפורום
) רק שתדעי, שכל הדברים הללו שסיפרת נמצאים על פני השטח וברור שייצאו בשלב כל שהוא של החיים. לגבי מה שאמרת, בקשר להתנגדות שלך לגשת למטפל כל שהוא, אז ככה: את לא יכולה להיות בעד או נגד טיפול. אם היית באמת מרגישה מאוד רע, היית פונה לקבל כל טיפול שהוא, לא חשוב מה, העיקר להרגיש טוב יותר- הרי כולנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו, ולהיות מאושרים, לא? אבל כמובן, אם טוב לך להשאר במצב הזה - זו זכותך המלאה . כשאת פונה לקבל עזרה מאנשים ולא נעזרת בהם, זה מיותר לחלוטין. קבלי חיבוק ווירטואלי:
 

idonknow

New member
נשמה ../images/Emo99.gif

סתם רציתי להבהיר איפה (בערך, נדמה לי) שאני. אני נעזרת בבני אדם. לא טוב לי המצב הזה בכלל,ואני ממש לא רוצה להשאר בו. אני רק רוצה למצוא מקום חם ואוהב. אמיתי. במציאות החיה. עד אז נסתפק בלהחזיר חיבוקים וירטואליים:
 
את מדהימה

הגישה שלך לחיים היא הגישה הכי בריאה שאני מכיר. בעיקר אהבתי את העובדה שלמרות הכל את לא משתמשת ברחמים עצמיים כדי להתנער ולתרץ חוסר מעש. בניגוד לבר, אני לא מאמין שכימיה זה טוב למעט מקרים קיצוניים, וגם אז רק לפרקי זמן קצרים כשזה חלק מתוכנית אב לשיפור המצב גם באמצעים אחרים. מי שהיה נמוך מאוד, יודע להעריך את ההנאות הקטנות של החיים, ומי שיוצא ממצבים רעים יש לו סיכוי להצליח בגדול, הבינוניים נשארים בינוניים. אין לי מושג באיזו נקודה את כיום, מה שבטוח, החיים שלך לא משעממים
 

idonknow

New member
יש כאלו שיגידו

שזאת דווקא הגישה הכי לא נכונה.. אז תודה
ובאמת שאני לא מדהימה כזאת,סתם טיפוס, תאמין לי.
 

סרט רץ

New member
וואו

סיפור סיפור יש לך וזו עוד לא ההתחלה. כיוון שאני לא מכיר אותך ובטח שלא מתיימר לתת עצה למישו על משו אני רק אגיד למה אני בכל זאת התחלתי בסוף לקחת פרוזאק. (אם לדייק אז קוראים לה רסיטל) מקווה שזה לא יהיה ארוך ומעיק מידי, כישרון כתיבה אף פעם לא היה לי הרבה שנים כבר אני מרגיש די תקוע בעולם הזה. חשבתי שהבעיה היא במה שאני עושה או באיך שאני עושה את זה. ניסיתי להשתנות בכל מיני דרכים, בין השאר למדתי בישיבה כמה שנים. בין השאר יצאתי בשאלה. כמו שאת בטח מתארת לעצמך זה לא ממש שינה וזה לא פתר אותי מלהתמודד כל הזמן עם איזושהי תחושת מועקה ורצון פשוט לא להיות כאן, לא לחיות.לא, אף פעם לא הייתי בדיכאון לפי הספרים ככה שלא חשבתי שאני זקוק לאיזשהו טיפול פסיכולוגי או תרופתי. בכלל כל העניין הזה של לשלם למישהו מאות שקלים בשביל שישב ויהנהן היה נראה לי די מופרך. בלי להכנס לפרטים בסוף נמאס לי מהתקיעות הגדולה הזו. נמאס לי ברמה כזו שהגעתי למצב שכל האמצעים כשרים. לא משנה שטיפול פסיכולוגי נראה לי מופרך לא משנה שתרופות לא באמת ישנו אותי. היו כמה אנשים קרובים שחשבו שזה יכול לעזור. בעיקר האקסית וראש הישיבה (שמלכתחילה די עודד אותי לצאת בשאלה אבל זה כבר סיפור אחר) וכבר באמת שלא היה לי מה להפסיד, אז ניסיתי. לגבי הקטע של טיפול פסיכולוגי אני עדייין לא ממש מבין מה אני עושה שם ואיך זה אמור להביא לשינוי אבל הקרדיט ההתחלתי של האיש הטוב שנפגשתי איתו עוד לא נגמר. הטיפול התרופתי הוא הרבה יותר פשוט. אחרי שכמה זמן גם הרגשתי חרא וגם התעוררתי כל בוקר מוקדם מידי (תופעת לוואי) שמתי לב שכבר כמה זמן שלא הייתה לי "נפילה" רצינית, משהו כמו מה שאת נמצאת בו עכשיו. זה לא שהחיים שלי נמרחו בוורוד אבל אני רוצה פחות להתאבד ויש לי זמן גם לדברים אחרים חוץ מלשכב במיטה עטוף בייאוש ורחמים עצמיים או לשוטט ולרוץ בזעם בעיר. זה אמיתי? אני לא יודע. די ברור לי שלכל מצב נפשי יש מרכיב ביוכימי ולהיפך. אני לא חושב שאפשר לדעת כאן מה הסיבה ומה התוצאה. האם אני צריך לפתור קודם את הבעיות בחיים שלי כדי שלא יהיו לי סיבות להיות בדיכאון (משפט שטחי, אני יודע) או שאולי הבעיה מתחילה באיזה חלבון פגום שלא מייצר מספיק סרוטונין (החומר שפרוזק מגביר את הנוכחות שלו במוח) ואם אני אפתור את הבעיה הזו בעזרת תרופה יהיה לי כח להתמודד עם הבעיות היותר מהותיות כמו שאני מנסה לעשות איכשהו עכשיו. אני רק בהתחלה אבל גם תקווה זה משהו ולפעמים היא צריכה להיות חדה וקשה כמו תייל כדי להרחיק את כל הייאושים. זהו
גדול
 
אני מסכימה איתך

שזה לא מסוג הדברים שאפשר לפטור ב``כולם עוברים את זה ובתעצמי עינים ותשתי מים וזה יעבור`` וכו` אבל מפה ועד להמלצה להתערבות מדיצינית הדרך ארוכה. אידונאו יקירה, מה שאת צריכה לדעתי זה המון אומץ. אומץ להבין את הדברים. אומץ לפתוח ולהכנס לפינות הכי חבויות וחשוכות. אומץ להיפטר מהתדמית שמנסים (המשפחה) להדביק לך. אומץ להבין ולקבל את עצמך בדיוק כפי שאת. אומץ להתאזר בסבלנות במקומות שצריך ואומץ להזיז ענינים במקומות אחרים. ובעיקר אומץ להחליט. וגם אומץ לקרוא את התגובות כאן ולסקלט מה לקרוא ולחייך, מה לדחות ומה להפנים. (כמובן שיש לי עוד הרבה מה להוסיף ולשמוע. אבל נעשה את זה בזמן ובמקום שנראה לנכון. או במילים אחרות, חסר לך שאת לא באה השבוע!!) אוהבת ומעריכה המון. אני בטוחה שתראי ימים יותר טובים ותזכרי שכל מה שאת עוברת זה חלק מהמהלך הנפלא הקשה המעמיק המעציב המצחיק החושף והמדחיק שנקרא ``לחיות``
 

idonknow

New member
../images/Emo24.gifאני לא יודעת איך להודות לך..

לא רק על ההודעה, על הכל. אני חשובה לך, באמת, אני יודעת. וזה כל כך הרבה בשבילי.
 
למעלה