נערה יפת עיניים
New member
../images/Emo35.gif
איפה ראית שמישהו נתן מרשם לתרופה כל שהיא? בוודאי שלא אני. אני אישה פשוטה שלא מוסמכת לשום דבר ולא למדתי בשום מוסד אקדמאי ואין לי תואר מוכר בשום דבר. אורי, תגיד לי בכנות. אתה פעם הרגשת ש"הלכת לאיבוד"? אני לא יודעת מה אתה הרגשת כשקראת את דבריה של הבחורה. אבל אני יודעת שאני הרגשתי אותה מאוד. כל כך הרגשתי עד שלא יכולתי להניח לה. אני הרגשתי אחות שקוראת לעזרה ולעומת כל הודעות הניחומים וההרגעה, הרגשתי שאני צריכה לתת לה עצה ממשית, פשוטה מאוד: שתלך לקבל עזרה מאיש מקצוע. נכון שגם חיבוקים וחיבוקים ווירטואליים עוזרים, אבל זה לא מספיק. ביננו, לא אני ולא אתה הרגשנו ויודעים על מה היא מדברת מתוך ניסיון, אבל אין ספק שזה לא משהו ש"יעבור מאליו". זה ברור.
איפה ראית שמישהו נתן מרשם לתרופה כל שהיא? בוודאי שלא אני. אני אישה פשוטה שלא מוסמכת לשום דבר ולא למדתי בשום מוסד אקדמאי ואין לי תואר מוכר בשום דבר. אורי, תגיד לי בכנות. אתה פעם הרגשת ש"הלכת לאיבוד"? אני לא יודעת מה אתה הרגשת כשקראת את דבריה של הבחורה. אבל אני יודעת שאני הרגשתי אותה מאוד. כל כך הרגשתי עד שלא יכולתי להניח לה. אני הרגשתי אחות שקוראת לעזרה ולעומת כל הודעות הניחומים וההרגעה, הרגשתי שאני צריכה לתת לה עצה ממשית, פשוטה מאוד: שתלך לקבל עזרה מאיש מקצוע. נכון שגם חיבוקים וחיבוקים ווירטואליים עוזרים, אבל זה לא מספיק. ביננו, לא אני ולא אתה הרגשנו ויודעים על מה היא מדברת מתוך ניסיון, אבל אין ספק שזה לא משהו ש"יעבור מאליו". זה ברור.
אז בואי נעשה מיני-טיפול. ברור שזה טיפשי, אבל ממש בא לי כרגע. מעין בלוג, נאמר.) נקודת התחלה, אני חושבת,תהיה אם נקח את כל שנות היסודי+חטיבה מחורבנת של בנות: הייתה לי חברה אחת,לא דיברו איתי כי הייתי מוזרה, חולמנית, מציירת וכותבת משפטים הזויים על דפים קרועים. לעצמי.תלמידה מחוננת שלא הבינה למה הבנות האחרות מתלהבות מבובות(ביסודי) ושאר זבל(בחטיבה).שנאתי את המראה שלי ברמות מטורפות. בחופש בין החטיבה לתיכון אכלתי אולי תפוח ליום והופה, הגעתי לתיכון רזה וחולנית-ורק אז התחילו לדבר איתי(שמישהו יגיד לי שדתיים הם לא אנשים שטחיים אה?). יופי טופי, רק שאחרי כמה זמן הייתי בטיפול. יצאתי מזה. נהייתי בולימית. יצאתי מזה. השמנתי רזיתי, השמנתי, רזיתי. הגוף שלי התעייף. בכתה י' התחלתי לתהות על העולם הזה. לעשות דברים שמנוגדים לדת, רק בשביל לעורר צומי(כשאני חושבת על זה עכשיו)-חוררתי את האוזניים, מצאתי לי חברים גותיים+מטאליסטיים, שלימדו אותי להתעלל בעצמי ולשנוא את עצמי ולגרום לי להאמין שזה מגניב לאללה. הייתי על הגבול-שומרת שבת, חגים, מתפללת והכל, אבל עושה צרות. בי"א הפסקתי לטפטף על עצמי שעווה חמה ולחתוך דברים(נשבעת לך, לא וורידים) כדי להכאיב לעצמי, ו"חזרתי בתשובה".חזרתי להיות דוסית חמודה כמו שהייתי לפני כן, וקברתי כל שמץ של אישיות אמיתית שהייתה לי במעמקי ליבי. ניתקתי כל קשר עם העולם החילוני. בבית ספר מתו עליי, אבל רק כפלקט יפה ומצטיין, הוכחה לעבודה טובה שעשו עם נערה בעייתית. העמסתי על עצמי כל פעילות אפשרית כדי לשכוח מי אני ומי המשפחה שלי(שזה סיפור ארוך, כואב ומייגע אחר, שכבר לא נפתח פה). אני חושבת ששנה שלמה הייתי מתה מבפנים, חלולה ועצובה, אבל דוסית-ובאמת האמנתי שככה צריך. ואז החל מחופשת הקיץ היה לי זמן לחשוב. אמאלה, זה היה מפחיד-לא היה לי מה לעשות חוץ מלחשוב. הרהורי כפירה שחלחלו לפני כן הגיעו בעוצמות גדולות הרבה יותר, אבל חשבתי שזה לא נכון וסתם הייתי בדכאון מזה. ואז אמא עזבה לחודש, וחזרה על ארבע, וזה היה החודש הכי מגעיל שהיה לי בחיים(שוב, לא נפרט). ובערך בתקופה של סוכות, חללתי שבת בפעם הראשונה. ולא היה אכפת לי כבר בשלב הזה. ומאז אני מנסה להבין מה אני לעזאזל. היה לי איזו תקופה של חודשיים שהרגשתי שדווקא טוב לי עכשיו, ככה, עם מה ומי שאני(לא התלהבתי מעצמי, פשוט היה לי טוב). וזה עבר. עכשיו, זה היה קמצוץ קטנטן שאני מוכנה לספק מהחיים שלי(באמת קטנטן, יש עוד המון,אבל זה מיותר לחלוטין לדבר על זה.לא רק בפורום,אלא בכלל). אז בנוגע לנקודה שלך, שהמצב נמשך כחודש: אני חושבת שזה כה שנים טובות, בהפסקות מסוימות. אירועים מסויימים, אנשים מסויימים, לימדו אותי שרחמים עצמיים ואנשים שמראים שהם סובלים רק נשארים לבד-הרגשות האלו עוררו סלידה בקרב רבים שנטשו אותי, כי הגעלתי אותם. זה לא שינה כמה הייתי מוצלחת(והייתי לפעמים),אם לא הייתי שמחה ומאושרת זה סתם ביאס הכל. אז אני מציגה, לרוב, חיוכים גדולים. יש רק כמה אנשים בודדים שאני יכולה להיות חלשה מולם, אבל לא מוכנה לספר הכל. ואני חושבת שזה בסדר. אל תראי אותי ככה,אני לא תלותית ומעצבנת, אני סתם כותבת כשממש רע או פונה לאותם אנשים, וגם זה-בתקופות מאוד מסוימות, כשהמצב הופך בלתי נסבל. אני לעולם לא אוכל לפנות לרופא, כי אני לא מאמינה בטיפול כזה, וזה לא נראה לי אמיתי, ואני לא יכולה לדבר ככה סתם עם אדם זר. אולי תרופות-כן. אבל אז אני לא אהיה שמחה באמת-זאת תהיה תגובה כימית ומזוייפת.
