אביר מהדרום
New member
הלילה ...
זה לא קורה הרבה , אבל כשזה קורה אני מצטער על זה . עוד לילה שכנראה אעביר ללא שינה , הגעגועים אלייך מתגברים שוב . פעם בכמה ימים אני חייב להקדיש לילה אחד בשבילו , זה נראה כל כך טבעי ככה שכבר שנתיים אני עושה את זה , הלילה זה עוד אחד מאותם לילות בלי שינה . הגעגוע הזה , איך הוא תמיד מופיע , אף פעם לא עוזב ... נותן לי את ההרגשה שלעולם אני לא אשתחרר , לעולם אני לא אחזור לחיות חיים נורמלים . לחשוב שהילדים של 73 יש להם שיר , שההורים שלהם עשו אותם בזמן מלחמה , אני יליד 82 גם אני נולדתי אחרי מלחמה ושירתתי בצבא במלחמה , ואיבדתי אותך פרח שלי , איבדתי את מה שהיה יקר לי . איך עוברים את זה ? איך ממשיכים ? איך מרפים ? כל כך הרבה שאלות ... כל כך מעט תשובות . אני כל כך רוצה להתקדם ולפעמים אני מרגיש שבגוף שלי זורם אוויר , לא דם . לפעמים אני מוצא את עצמי לא מרגיש , לא מתחבר לאנשים כדי שאני לא אצטרך להיפרד מהם ביום מן הימים . לא הכרתי חברים אמיתיים מאז שאיבדתי אותו , לא התאהבתי שוב מאז שאיבדתי אותה . איך אני מונע מעצמי לעשות את מה שאני כל כך זקוק לו , בעיצות אני טוב , אבל לעצמי אני לא מיישם . קראתי פה משהו שמישהי כתבה על גן עדן , וזה מצחיק כי זה הדבר היחידי שמחזיק אותי בין חיים למוות זאת המחשבה , שאם אני אעשה משהו לעצמי אני לא יגיע לגן עדן ויש לי שם אנשים שאני כבר עכשיו בגיל 22 מחכה לראות . לפעמים אני מתפלל שיקרה לי משהו שאני ימות מוקדם כי אני מרגיש שברגע שאני יתנתק מהלב שלי ותישאר הנשמה אני יוכל להתמודד עם כל הכאב שייש בי . אני רוצה לאהוב , אני רוצה להמשיך "לבחור בחיים " אני רוצה אבל כנראה שאני לא בנוי לזה עוד פעם ... בפעם הבאה לא יהיה איכפת לי להיות בגיהנום כי זה מה שאני עובר בימים האלה שאני נכנס לתוך העולם שלי , אומנם היום בניגוד לפעם , הימים האלה מתרחקים אחד מהשני , וזה קורא בתדירות קטנה יותר , אבל גם ככה זה כואב ...
זה לא קורה הרבה , אבל כשזה קורה אני מצטער על זה . עוד לילה שכנראה אעביר ללא שינה , הגעגועים אלייך מתגברים שוב . פעם בכמה ימים אני חייב להקדיש לילה אחד בשבילו , זה נראה כל כך טבעי ככה שכבר שנתיים אני עושה את זה , הלילה זה עוד אחד מאותם לילות בלי שינה . הגעגוע הזה , איך הוא תמיד מופיע , אף פעם לא עוזב ... נותן לי את ההרגשה שלעולם אני לא אשתחרר , לעולם אני לא אחזור לחיות חיים נורמלים . לחשוב שהילדים של 73 יש להם שיר , שההורים שלהם עשו אותם בזמן מלחמה , אני יליד 82 גם אני נולדתי אחרי מלחמה ושירתתי בצבא במלחמה , ואיבדתי אותך פרח שלי , איבדתי את מה שהיה יקר לי . איך עוברים את זה ? איך ממשיכים ? איך מרפים ? כל כך הרבה שאלות ... כל כך מעט תשובות . אני כל כך רוצה להתקדם ולפעמים אני מרגיש שבגוף שלי זורם אוויר , לא דם . לפעמים אני מוצא את עצמי לא מרגיש , לא מתחבר לאנשים כדי שאני לא אצטרך להיפרד מהם ביום מן הימים . לא הכרתי חברים אמיתיים מאז שאיבדתי אותו , לא התאהבתי שוב מאז שאיבדתי אותה . איך אני מונע מעצמי לעשות את מה שאני כל כך זקוק לו , בעיצות אני טוב , אבל לעצמי אני לא מיישם . קראתי פה משהו שמישהי כתבה על גן עדן , וזה מצחיק כי זה הדבר היחידי שמחזיק אותי בין חיים למוות זאת המחשבה , שאם אני אעשה משהו לעצמי אני לא יגיע לגן עדן ויש לי שם אנשים שאני כבר עכשיו בגיל 22 מחכה לראות . לפעמים אני מתפלל שיקרה לי משהו שאני ימות מוקדם כי אני מרגיש שברגע שאני יתנתק מהלב שלי ותישאר הנשמה אני יוכל להתמודד עם כל הכאב שייש בי . אני רוצה לאהוב , אני רוצה להמשיך "לבחור בחיים " אני רוצה אבל כנראה שאני לא בנוי לזה עוד פעם ... בפעם הבאה לא יהיה איכפת לי להיות בגיהנום כי זה מה שאני עובר בימים האלה שאני נכנס לתוך העולם שלי , אומנם היום בניגוד לפעם , הימים האלה מתרחקים אחד מהשני , וזה קורא בתדירות קטנה יותר , אבל גם ככה זה כואב ...