על טיפול תרופתי
שלום לך, רציתי לספר לך את הסיפור הפרטי שלנו - אולי תפיקי מכך תועלת עבור בנך. בני אובחן כבר בכיתה א', אמנם על ידי מאבחנת דידקטית (אליה פנינו לצורך הוראה מתקנת בחשבון), אבל היא הראשונה שממנה שמענו את המושג של הפרעת קשב. היא המליצה לנו לחשוב ברצינות על תרופה אבל הוסיפה כי כיון שהילד במצב גבולי מבחינת הקשב, לא בטוח שאכן צריך לתת לו תרופה. (את העובדה שמאבחנת דידקטית לא מוסמכת לתת תרופות ועיצות בנוגע לתרופות למדנו רק אחר כך). מעודדים מכך שאשת מקצוע אמרה שלא צריך תרופות, נרתמנו כולנו לעזור לבני בבעיותיו בלימודים, ואכן קצרנו הצלחות. אבל, וזה אבל גדול, יום אחד במקרה הייתי בבית הספר והסתכלתי על בני שבמהלך השיעור לא הפסיק לזוז, להתנועע, לטייל בכיתה וכו' הכל חוץ מלעבוד (היתה לי אפשרות להסתכל בלי שהוא ידע כי היה חלון שדרכו אפשר היה להציץ לכיתה) - והמורה, שעד לאותו הרגע חשבתי שהיא מקדישה לבני תשומת לב כמו לכולם, פשוט התעלמה ממנו לחלוטין. כמובן שאז הבנתי מדוע הוא חוזר הביתה עם כל כך הרבה שיעורי בית. את כל החומר של הכיתה המורה היתה זורקת עלי להשלים בבית, כי היא לא הצליחה ללמד אותו. אני כועסת עליה שלא דיברה איתי ולא הפנתה את תשומת ליבי לטיולים בכיתה, אך אני גם מבינה אותה, זה היה פשוט בלתי נסבל לשבת איתו כי כל רגע הוא קפץ מהכסא ובחר להתמקד בדברים אחרים. כך חלפה כיתה א', הוא למד לקרוא (כי אנחנו לימדנו אותו לבד), הוא למד קצת חשבון ולא את כל החומר (כי אנחנו לימדנו אותו לבד) והוא היה בעיקר מסכן כי הישיבה על שיעורי הבית היתה הסיוט היומי שלו (ושלנו). סיוט שגרר עצבים וצעקות וכעס עליו מדוע הוא לא מצליח את הדברים הכי פשוטים כמו חיבור וחיסור עד 10. בכיתה ב' כבר ידענו על הבעיה, ותיאמנו דרכי טיפול עם המורה (שהיתה מצוינת) ובמקביל התחלנו טיפול הומאופטי. אני דוגלת מאוד בהומאופטיה ומטפלת בהרבה מחלות באמצעותה, והאמנתי שגם בהפרעת הקשב אני אצליח לטפל. אבל מה שקרה הוא שבפועל עוד שנה התבזבזה על התרגזויות ועל לימודים שהולכים בקושי. בגלל העקשנות שלי ושל בעלי ובגלל הנכונות שלנו לשבת איתו שעות, ובזכות העובדה שבאותה השנה התברכנו במורה מדהימה שעשתה כל שביכולה לעזור לנו (ואין הרבה כאלה) - הצלחנו לגמור את השנה בלי פערים משמעותיים (חוץ מחשבון) ואפילו עם ציונים סבירים - אבל שוב עם המון כעסים על הבן, המון מתחים ושוב עם שנאה הולכת וגואה מצידו לבית הספר בכלל ולשיעורים בפרט. אני מדגישה כי בכל אותו הזמן התמדתי מאוד בטיפול ההומאופטי, וגם המשכתי לטעון כי "הבן שלי הוא לא מאלה שצריכים ריטלין" וגם "אנחנו נתגבר לבד" וגם "אנחנו יודעים יותר טוב" וכו'. בסוף הקיץ לפני כיתה ג', ולאחר שכבר עברנו אבחון של נוירולוגית שקבעה גם היא את הצורך האפשרי במתן ריטלין החלטנו ביחד עם רופאת המשפחה (שהיא חברה קרובה ומכירה את המשפחה היטב) לנסות קונסרטה ולראות מה יקרה. התחלנו עם 18 מ"ג ולאחר שבועיים עברנו ל- 36 מ"ג - ואני כאן כדי לספר על הנס שהתרחש אצלינו. לא נפטרנו מה"בלגן" של הילד אלא מהסבל שלו. פתאום הוא לא מדבר כל הזמן בלי הפסקה על כל דבר שבעולם, ולא משמיע קולות, צפצופים, צקצוקים, רעשים וכו' והוא פנוי להתרכז בדברים אחרים. הבית יותר נינוח ויותר נעים, וגם הבן יותר חברותי. הוא מדבר לענין, מתענין בסובב אותו, שואל שאלות וגם מקשיב לתשובות והכי חשוב - הציונים שלו הם 90 ו- 100 בעיקר. יש פה ושם גם 80, אבל בעקרון הוא הפך למצטיין - כולל בחשבון - שם היה הקושי העיקרי. נכון, אני עדיין יושבת איתו על חלק מהלימודים, אבל מצד שני, יש הרבה מקצועות שבהם הוא יושב ועובד לבדו. הלבד הזה הוא לחלוטין לא ברור מאליו, קודם הוא לא עשה שום דבר לבד, ועכשיו אנחנו עוזרים רק בדברים שבאמת קשים. המורה מציינת אותו לשבח פעמים רבות, והכל הרבה פחות טעון ומעצבן. שלא תביני לא נכון, יש עוד הרבה עבודה, ולא הכל מושלם, הייתי שמחה אם הוא היה קצת יותר אחראי ופחות מרחף, אבל זה לא בהכרח רק בגלל הפרעת הקשב, הרבה בנים בכיתה ג' הם קצת תינוקיים ומרחפים ובני לא יוצא מן הכלל בענין זה - אבל בסך הכל, בהרגשה הכללית אנחנו מאושרים שהתחלנו עם התרופה. החששות שלנו טרם מתן התרופה (ותאמיני לי שלא ישנתי לפני שהכנסתי לו את הכדור לפה) התפוגגו לחלוטין כאשר התחלתי לחקור את הנושא וללמוד קצת יותר על התרופה בעזרת הפורום הנפלא הזה ובעזרת הספרות, ובעיקר בזכות התוצאות הנפלאות שהגענו אליהן (לאחר תקופת בלבול עד למציאת המינון הנכון). היום בני מקבל באופן סדיר את הקונסרטה בימי א עד ה, בימי ו' מקבל ריטלין כי יש יום לימודים קצר, ובשבתות וחגים וגם בחופשות אנחנו עושים הפסקה כדי שהוא יאכל קצת יותר טוב (גם עם התרופה הוא אוכל, אבל החופשים הם הזדמנות לדחוף לשחיף עוד קצת קלוריות). במבט לאחור אני מתחרטת רק על דבר אחד - על כך שלא נתתי את הקונסרטה בתחילת כיתה א' ושגרמתי לבן שלי שנתיים של סבל מיותר. במיוחד בשנתיים הכי חשובות בהן מתעצבת השקפתו של הילד על הלימודים. נזק שנגרם קשה מאוד לתקן. הנזק שלנו היה שהבן שנא את בית הספר ובמיוחד את החשבון. אנחנו הצלחנו לתקן את הנזקים למזלנו הרב אך זה היה קשה ביותר. מזל שהתחלנו עם התרופה בזמן - ולא מאוחר מידי. תדעי לך שכיף לראות ילד שטוב לו, שחייו החברתיים לא נהרסו בגלל הפרעת הקשב ושהבטחון העצמי שלו חזר אליו, כיף גם לראות את המאיות שהוא מביא הביתה, והתעודה בכלל היתה חגיגה. אני מקוה שסיפורי עזר לך להבין שריטלין זה לא סם אלא תרופה שעוזרת למי שצריך אותה. והערה אחרונה, כפי שכבר כתבו כאן, מאחר שלא מדובר בתרופה ממכרת, ושלא נשארת בגוף, מה אכפת לך לנסות ולראות את התוצאות, מקסימום אם לא הולך מפסיקים. יכול להיות שאת גורמת לבן שלך נזק רב בסירובך לתת תרופה - וחבל. נראה לי שמה שמפחיד אותך זה להגיד לעצמך שיש לך ילד שלוקח ריטלין. זה נשמע יותר מפחיד ממה שזה באמת. זו סתם דיעה קדומה. אני חושבת שכולנו בפורום עברנו את זה ומבינים אותך, אבל כדאי לך להתגבר על עצמך ועל הסטיגמה המיותרת הזו. בכל מקרה שיהיה לך בהצלחה רבה.
