אותו קטע שוב אחרי עריכה (פספסתי את הזמן שאפשר לערוך)
מכתב אליך
אני רועדת אליך ומחבקת כרית,
מנסה לדמיין אותך: איך שאת עוטפת אותי, מלטפת אותי, מנחמת אותי בחומך.
איך אני שוקעת בתוכך ולרגע אחד פתאום טוב.
אותך - אבל לא יודעת כבר מי את ואיך את נראית, הלוואי שהיית אחת באמת -
דמות אחת קבועה, לא בליל של דמויות שבכל אחת מהן דימיתי,
למשך שבועות או חודשים או שנים - לראות אותך,
אך בסופו של דבר כולן הכזיבו. נטשו.
או פחות דרמטי מזה, נסוגו ודהו, בצעד איטי אך בטוח.
ועכשיו כשאני מחבקת כרית, ורוצה להרגיש איך זו את שמחבקת אותי -
אין לי שום "את" בראש, יש חלל גדול ולבן.
ואני לא יכולה לקרוא לקיום את הפנים שלך שמחייכות אלי.
ואני לא יכולה לשמוע באיזה קול את מנחמת אותי חרישית.
לא יכולה לדמות לי היכן על גופך אני מניחה את ראשי, היכן על גבי מונחות ידייך,
ומה קורן ממך אלי עם חום הגוף ופעימות הלב.
אני מחבקת כרית, והכרית לא מצליחה להיות את. היא נשארת כרית.
מכתב אליך
אני רועדת אליך ומחבקת כרית,
מנסה לדמיין אותך: איך שאת עוטפת אותי, מלטפת אותי, מנחמת אותי בחומך.
איך אני שוקעת בתוכך ולרגע אחד פתאום טוב.
אותך - אבל לא יודעת כבר מי את ואיך את נראית, הלוואי שהיית אחת באמת -
דמות אחת קבועה, לא בליל של דמויות שבכל אחת מהן דימיתי,
למשך שבועות או חודשים או שנים - לראות אותך,
אך בסופו של דבר כולן הכזיבו. נטשו.
או פחות דרמטי מזה, נסוגו ודהו, בצעד איטי אך בטוח.
ועכשיו כשאני מחבקת כרית, ורוצה להרגיש איך זו את שמחבקת אותי -
אין לי שום "את" בראש, יש חלל גדול ולבן.
ואני לא יכולה לקרוא לקיום את הפנים שלך שמחייכות אלי.
ואני לא יכולה לשמוע באיזה קול את מנחמת אותי חרישית.
לא יכולה לדמות לי היכן על גופך אני מניחה את ראשי, היכן על גבי מונחות ידייך,
ומה קורן ממך אלי עם חום הגוף ופעימות הלב.
אני מחבקת כרית, והכרית לא מצליחה להיות את. היא נשארת כרית.
