הלוואי שהיה פשוט

[שחר חרישי]

איך להרגיש את האהבה שישנה - זאת גם שאלה, כמובן.

אבל זאת לא השאלה שלי

אני כן רוצה לחדד, אבל, שיש "להרגיש אהבה" למישהו ויש "לתת אהבה" למישהו. ואלה שני דברים שונים. והצורך באהבה גם יכול להתחלק לשניים - לדעת שמישהו אוהב אותי (גם אם אינו מראה זאת כרגע): הביטחון שבאהבה, ולהרגיש שמישהו אוהב אותי: החוויה החיה של אהבה. אני דיברתי יותר על הצורך השני.
אני חושבת שכל השאלות אם משהו "אמיתי" או "לא אמיתי" עולות כשחושבים על קשרים ארוכי טווח ומנתחים אותם. כשרוצים לתת אמון מרבי בקשר. אני דיברתי כאן על חוויה פשוטה בהרבה ובסיסית בהרבה, שלא צריך לחקור אותה כל כך, כי מרגישים אותה מיידית ואינסטינקטיבית...

 

[שחר חרישי]

תודה, בילי. ואל תדאגי.

אני לא משתפת אף אחד מה"חיים האמתיים" שלי בכאב העז הזה. הבעיה שלי היא למעשה הפוכה: אני לא נותנת קצה חוט על מה שמתחולל אצלי בפנים, גם לאנשים שפוטנציאלית היו יכולים להבין ולהקל מעלי קצת את משא הבדידות. אני פשוט לא מסוגלת...

 

[בילי79]

זה היה עוזר

לו היה מדובר באהבה אמיתית ולאורך זמן.
בשיר השירים שנכתב ע"י שלמה המלך נאמר: "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה".

שאל פעם אחד מגדולי ישראל - מדוע בחר שלמה המלך להגדיר את עוצמתה של האהבה כשוות ערך אל המוות? אין דימויים רכים ונעימים יותר? מהו איפוא המשותף בין האהבה לבין המוות?
וכך השיב: כשם שאיש אינו יכול לעמוד אל מול המוות, אף אם יהיה הגיבור הגדול ביותר, המוות יגבר. כך אין מי שיוותר אדיש מול האהבה, כי רב כוחה של אהבה להמיס כל לב.

 

[אופירA]

אז תתני קצה חוט לאלו שיכוים להבין. רק קצה.

תחשבי למה את לא מסוגלת.
אני מסכימה מילה במילה עם כל מה שכתבה מלכת השלג. לארגן את החסר עד כמה שאפשר מחתיכות קטנות קטנות של אהבה, כגון אפילו חיוך של מישהי ברחוב (נניח בתגובה לאינטרקציה של שאלה על מספר אוטובוס וכד'), שלא לדבר על מחוות גדולות יותר.
וכש צריך, אז לשכב גם ולחבק את הכרית, ולהיות עם החסר.

אבל בנוסף לכל, לאפשר לאנשים לתת. לתת להם קצה חוט. להסכים לקבל. עד כמה את מסכימה לקבל את המעט? עד כמה יש לך מסוגלות לקבל מעט ולא להישאב ולקחת הרבה? האם זה הפחד שלך, או שאת מיומנת בלא להישאב ויש לך בעיה אחרת שבגללה את לא מצליחה לאפשר לאנשים לתת מעט?
שיחות ער"ן זה דוגמה לאפשרות לקבל מעט אמפתיה, במהלך 20-30 דקות. ברגע שלמדתי להגביל את עצמי ולאפשר לעצמי לקחת מזה ולמלא טיפין טיפין קצת מהצורך - זה מאוד נותן לי ועוזר לי. זה תומך בי.

אולי תספרי מי האנשים שפוטנציאלית היו יכולים להבין ולהקל? ולמה את לא מסוגלת, כמובן.

 

[שחר חרישי]

הלוואי שהיה פשוט

הלוואי שהיה פשוט לבקש אהבה. הלוואי שזה היה קל כמו לבקש דברים אחרים. "אח שלי נתקעתי בלי כסף. יש לך 100 שקל להלוות לי? "אח שלי, נתקעתי בלי כח לחיות. יש לך קצת להלוות לי?" "אני לא מצליחה לפתוח את הקובץ הזה. את יכולה לעזור לי?" "אני לא מצליחה לפתוח את העיניים בבוקר. את יכולה לעזור לי?"
הלוואי שלא הייתי כל כך כבולה למערכת ההפעלה האוטומטית הזאת, שכל יום ברגע ההדלקה ממש מעלה, בלי לשאול בכלל, שומר מסך של גב-זקוף-חיוך-מתוח וחלונות-חלונות של תפקוד. להיות יעילה, להיראות ממוקדת, כאן-ועכשיו-עם-הפנים-כלפי-חוץ, כשבפנים אני פגר. לא, עדיין לא. בפנים אני מדממת למוות, לאט לאט, וכל כך מתחננת שמישהו יראה וידע. שמישהו ייתן לי עירוי דם, שיחיה אותי. שיעמיד אותי על הרגליים וייתן לי כוחות לעבור את הסיבוב הבא. לפחות רק את הסיבוב הבא...

 

[שחר חרישי]

והשבת באמת עשיתי את זה.

חברה מהקהילה הזמינה אותנו לסעודת ליל שבת. זו מישהי שמאוד התחברתי אליה, אבל רוב השיחות בינינו היו כאלה בהן אני מקשיבה לצרות שלה. החלטתי בצעד מאוד אמיץ לנסות לראות בה חברה אמיתית ולהגיד לה מה עובר עלי. (כשדיברתי בטלפון לתאם פרטים אחרונים לפני שבת). והיא שאלה בקריאה מופתעת "אז למה לא התקשרת אלי? למה את מחכה לטלפון ממני? היית יכולה לבוא אלי, היינו מדברות..." ואז כשהיינו אצלם (לא היינו לבד כמובן, היו הילדים שלי והיה שם בעלה והילדות) בין לבין המבטים הקטנים והמחוות הקטנות, שאמרו לי שהיא איתי עשו לי כל כך טוב, שממש שאלתי את עצמי למה לא נתתי את הצ'אנס הזה קודם. ובשבת בבוקר שוב נדרשתי להחלטה אמיצה, כי התעוררתי מאוחר והתקשרתי לקום מהמיטה, ובמצב כזה אני בדרך כלל מעדיפה להישאר בבית ולא ללכת לבית הכנסת ולהגיע לקראת סוף התפילה , מהפדיחות... והיום הרגשתי שזה יעשה לי טוב לראות אנשים והחלטתי שאני מתגברת על הבושה ומגיעה בכל זאת. (אחרי התפילה יש גם קידוש כך שזה כן זמן משמעותי להיות עם אנשים ולהתאוורר). ואני ממש שמחה שלא ויתרתי לעצמי ובאתי. וגם הראיתי לילדים שלי דוגמה שלא תמיד חייבים לשים על מה שאחרים יחשבו או יגידו...
מה שבדרך כלל עוצר אותי מה לראות לחברות שאני זקוקה לתמיכתן זה 1. הקושי לתת אמון ולהראות פגיעות ולישון 2. גאווה עקשנית וקושי להודות בחולשה.

 

[אופירA]

אולי זה פחד לתת אמון? פחד מלהודות בחולשה?

 

[שחר חרישי]

אהה. שניהם.

 

[שחר חרישי]

ולישון=ולהשען.

יש כאן 2 נקודות: נקודה אחת נוגעת לעצם ההודאה בחולשה או בצורך, נקודה שניה נוגעת לאמון באדם השני שיקבל את זה באופן שלא יפגע בי עוד יותר, לא יגרום לי להרגיש עוד יותר לבד.

 

[פנתרית סגולה]

מנסיוני, מחוות קטנות של אנשים זרים, ברחוב, באוטובוס,

בסופרמרקט וכן הלאה אינם מרווים כלל את הצורך בקשר ממשי עם נפש אחרת.
אבל אם יש לך חברות, אחדות, ומכל אחת את מקבלת משהו - חיוכים, קריאות שמחה למראייך, חיבוק,התבדחות הדדית, וכן הלאה, הצורך באחת היחידה מקור האהבה הגדולה נעלם.

 

[פנתרית סגולה]

שיחות או התכתבות אינטרנטית עם מתנדבים בגופי עזרה פסיכולוגית

כמה שתהיה שם השתפכות מצדך, ותשובות "ידידותיות" מצדם,בכלל אינן עונות על הצורך באהבה או לפחות בחיבה.
ואני מדברת מנסיון.

 

[נעמי טאובר]

הלוואי שהיה פשוט

שלום לך שחר חרישי
את כותבת כל כך נוגע ויפה, ובעצם מוצאת דרך לבקש, כאן במקום שבו את גם מאד נותנת. בכתיבה החמה ומעניקה שלך לאחרים את בכלל לא בדמות של "גב זקוף חיוך מתוח ותפקוד", אלא מכירה במקומות הרכים והפגיעים שבלב כולנו.
יכול להיות שהדימום קשור לפיצול בין חוץ מתוח ומתפקד לפנים שונה שצריך להסתתר? מתאים לך לשתף יותר במה מקור הדימום?

 

[שחר חרישי]

תודה, נעמי.

גם על התגובה וגם על ששמת לב אלי, למרות שבכלל לא הרביתי להשתתף בפורום. יכול להיות שמה שמניע אותי לקחת חלק בפורומים האלה כבר 4 שנים זה בדיוק מה שכתבת - הצורך להכיר במקומות הרכים והפגיעים שבלב של כולנו, תוך עקיפת הקושי להתייחס למקומות האלה בלב שלי. את יודעת כמה כוחות זה דרש לכתוב את הפוסט הזה, אפילו שאני אנונימית למרבית הכותבים כאן, ואפילו שאני מכירה במאה אחוז בכך שאין שום דבר מבייש בלהיות אנושית? אז תתארי לעצמך איך אני בחברה שיש בה מפגש פנים אל פנים עם אנשים... זה"גב-זקוף-חיוך-מתוח-תפקוד-יעיל" שדיברתי עליהם.
מה מקור הדימום? נו, מה, לקחת עכשיו נשימה ארוכה ארוכה ולהתחיל לשפוך את כל החיים שלי מגיל 0? (לא, בעצם כבר לפני זה...)
בואי נסתפק בזה שאני סובלת מחסך כרוני שכל הזמן מנכיח את עצמו בכאב.
ואולי זה סימן טוב שהוא עושה כך, כי מה שכואב לא מת. עוד לא.

 

[שחר חרישי]

והנה שיר של יהודה עמיחי

<h2>

אסור להראות חולשה/ יהודה עמיחי​

</h2> <p>

אסור להראות חולשה וצריך להיות שזוף.​

</p> <p>

אבל לפעמים אני חש כמו צעיפים חוורים של נשים יהודיות​

</p> <p>

שהתעלפו בחתנות וביום הכיפורים.​

</p> <p>

אסור להראות חולשה וצריך לעשות רשימה​

</p> <p>

של כל החפצים שאפשר להעמיס על עגלת ילדים​

</p> <p>

בלי ילדים.​

</p> <p>

המצב הוא עכשיו כזה שאם אני מוציא את הפקק מן האמבט,​

</p> <p>

אחר הרחצה הנעימה והמפנקת,​

</p> <p>

אני חושש שכל ירושלים, ועמה כל העולם​

</p> <p>

יזרמו לתוך החושך הגדול.​

</p> <p>

ביום אני מציב מלכודות לזכרונותי​

</p> <p>

ובלילה אני עובד במפעלי בלעם,​

</p> <p>

להפוך קללה לברכה וברכה לקללה.​

</p> <p>

ואסור להראות חולשה.​

</p> <p>

לפעמים אני מתמוטט בתוכי בלי שרואים עלי.​

</p> <p>

אני כמו אמבולנס מהלך על שתי רגלים​

</p> <p>

ומטלטל בתוכי את הממטט אל לא-עזרה,​

</p> <p>

משמיע קול צופר מילל​

</p> <p>

ואנשים חושבים שזה דיבור רגיל.​

</p>

 

[פנתרית סגולה]

כתבת בפוסט אחר, עפ"י זכרוני, שאת מתקשה

לקבל גילויי אהבה גם כשהם ניתנים לך.
האם אני זוכרת נכון?
&nbsp
ומי כמוני יודע זאת.....ואת יודעת למה אני מתכוונת.

 

[שחר חרישי]

לפעמים. אני עובדת על זה.

 

[פנתרית סגולה]

נו, ובינתיים אנשים נפגעים, את מחמיצה, היחסים מתקלקלים.....

כל הכוונה הטובה עולה בעשן.

 

[Mלכת השלג]

שחר יקרה

מכווץ את הלב ונוגע כל כך.
שולחת לך את כל החיבוקים והאהבה שאפשר לתת.
זה לא הרבה, אבל נכתב בכוונה שלמה.

 

[שחר חרישי]

תודה לך, מלכת השמש

זה עוזר...

 

[שחר חרישי]

מכתב אליך.

אני רועדת אליך ומחבקת כרית, מנסה לדמיין אותך מחבקת אותי, עוטפת אותי, מלטפת אותי, מנחמת אותי בחומך. אותך - אבל לא יודעת כבר מי את ואיך את נראית, הלוואי שהיית אחת באמת - דמות אחת קבועה, לא בליל של דמויות שבכל אחת מהן דימיתי, לשבועות או חודשים או שנים - לראות אותך, אך בסופו של דבר כולן הכזיבו. נטשו. או פחות דרמטי מזה, נסוגו ודהו, לאט ובטוח. ועכשיו כשאני מחבקת כרית, ורוצה להרגיש איך זו את שמחבקת אותי - אין לי שום "את" בראש, ואני לא יכולה לקרוא לקיום את הפנים שלך שמחייכות אלי. לא יכולה לשמוע באיזה קול את מנחמת אותי חרישית. לא יכולה לדמות לי היכן על גופך אני מניחה את ראשי, ומה קורן ממך אלי עם חום הגוף ופעימות הלב. אני מחבקת כרית, והכרית לא מצליחה להיות את, היא נשארת כרית.