לפני שנתיים
לפני שנתיים קראתי הרבה בפורום השכן, קראתי ובעיקר בכיתי ,וקצת כתבתי. הילד שלי היה מושלם, ילד של אהבה בלי שום בעיה. הריון רגיל וקל. הבעיה היתה שלא הקשיבו לי כשהיה צריך, שבדיוק התחלפה משמרת, בדיוק אז היה עומס, והשעות עברו וכשכבר שמו לב אליי ולמצוקה כבר נגרם נזק גדול שאי אפשר לתקן. הגיבור האמיץ שלי נלחם על חייו 10 ימים ואני מאז ממשיכה להלחם על חיי. הלוואי והיו לי את כוחות הנפש לפתוח באיזשהו לובינג לשינוי שיטת הקבלה בחדרי יולדות, כמו תמיד יאמרו לי שזה עניין של תקציבים ובירוקרטיה והחלטות אך מה הם כל אלה מול חיים שלמים שנעלמו ברגע וחיים שלמים של משפחה שמאז כבר כלום לא אותו דבר. קראתי את הכתבה שהתפרסמה לא מזמן על יוזמה חדשה לדולות ללידות שקטות, כל כך הייתי צריכה כזו דולה אז. העובדת הסוציאלית שהגיע אליי היתה בדיחה עצובה, היא באה להראות שקיים תפקיד כזה, ריק מתוכן, נפנפה אותי מהר וזהו, לא ממש התאים לה לטפל במקרים עצובים באותו יום ולמעט השאלות שנשאלו היא ענתה בנבדוק את העניין....... למה בכלל אני נזכרת בזה פתאום. אני מודה כל בוקר על ילדיי אהוביי הבריאים והקיימים ונעצבת על ילדי האהוב שחי עכשיו רק בליבי וכלפי העולם כאילו לא היה.....