הלב כואב..
עוברות בראשי מחשבות, זכרונות, הבזקים מתקופת הילדות. מחר יום השנה למותה של אחותי הקטנה שעוד לא היתה בת 40 כשנפטרה ממחלה קשה. אחים גדלים בבית אחד לטוב ולרע, ישנם אחים המסתדרים יותר ואלו שמסתדרים פחות, אך כשאנחנו בבית ההורים זה אחרת מאשר כשמתחתנים. מה קורה כשאחים שלא כל כך מסתדרים מתחתנים עם בני זוג שגם הם לא מסתדרים… אמנם יש פגישות משפחתיות, חגים, ימי הולדת וכביכול הכל בסדר אבל... הקשר שלי עם אחותי היה קשר טוב אבל לא חם במיוחד (זה לא אומר שלא אהבתי אותה, הרי היתה אחותי), היו מריבות, היו סכסוכים, אך גם היו תקופות יפות ושקטות. עם בעלה המצב היה שונה, הקשר היה קורקטי ולא יותר. חודשים ספורים אחרי שגילו את המחלה נפטרה, נפטרה ואפילו לא ידעתי שהמצב שלה כל כך קשה, אף אחד לא טרח לספר לי שהזמן שלה כבר ספור, שזה עניין של ימים ואני כל כך רציתי להאמין שהטיפולים יעזרו לה לעבור את זה, אולי לא תחלים לחלוטין אך יהיו לה עוד מספר שנים לראות את הילדים שלה גדלים. היא היתה גיבורה, סבלה את הכאבים בשקט, כל יום התקשרתי לברר לשלומה והיתה אומרת הכל בסדר, יהיה טוב, אף פעם לא שמעתי אותה מתלוננת, אף פעם לא אמרה אילו… אם… אפילו לא לאמא, היא היתה בטוחה שתעבור את זה, שתנצח את המחלה. ואני הייתי טרודה בעניינים שלי, עבודה, בית, ילדים שהייתי קופצת רק לביקורים קצרים. אילו, מישהו היה טורח לספר לי שימיה ספורים הייתי משתדלת להפוך את הביקורים שלי לתכופים יותר, ארוכים יותר ולעזור ככל יכולתי (זה יושב לי על המצפון שלא הייתי איתה יותר, שלא עזרתי לה כשכל כך היית זקוקה לי). יושב לי על המצפון שלא הייתי איתה יותר, אך עכשיו גרוע יותר לבית ההוא קשה להיכנס, הגיס שאיתו היה לי רק קשר קורקטי ואין לנו שום שיחה משותפת צריך לארח אותי, הרי באוויר מרגישים את המתח ברגע שאני נכנסת לשם, אך למען הילדים ביקרתי שם, לנסות ולהיות איתם בקשר, אך איזה קשר/קירבה יכולה אני ליצור איתם כשבעצם אף פעם לא היה. כואב לי שלא הפכנו להיות אחיות קרובות יותר, שלא השתדלנו יותר להיות אחיות בלב ובנפש לדעת לסלוח אחת לשניה על דברים שנאמרו ומעשים שנעשו והיום כבר אי אפשר לעשות כלום.
עוברות בראשי מחשבות, זכרונות, הבזקים מתקופת הילדות. מחר יום השנה למותה של אחותי הקטנה שעוד לא היתה בת 40 כשנפטרה ממחלה קשה. אחים גדלים בבית אחד לטוב ולרע, ישנם אחים המסתדרים יותר ואלו שמסתדרים פחות, אך כשאנחנו בבית ההורים זה אחרת מאשר כשמתחתנים. מה קורה כשאחים שלא כל כך מסתדרים מתחתנים עם בני זוג שגם הם לא מסתדרים… אמנם יש פגישות משפחתיות, חגים, ימי הולדת וכביכול הכל בסדר אבל... הקשר שלי עם אחותי היה קשר טוב אבל לא חם במיוחד (זה לא אומר שלא אהבתי אותה, הרי היתה אחותי), היו מריבות, היו סכסוכים, אך גם היו תקופות יפות ושקטות. עם בעלה המצב היה שונה, הקשר היה קורקטי ולא יותר. חודשים ספורים אחרי שגילו את המחלה נפטרה, נפטרה ואפילו לא ידעתי שהמצב שלה כל כך קשה, אף אחד לא טרח לספר לי שהזמן שלה כבר ספור, שזה עניין של ימים ואני כל כך רציתי להאמין שהטיפולים יעזרו לה לעבור את זה, אולי לא תחלים לחלוטין אך יהיו לה עוד מספר שנים לראות את הילדים שלה גדלים. היא היתה גיבורה, סבלה את הכאבים בשקט, כל יום התקשרתי לברר לשלומה והיתה אומרת הכל בסדר, יהיה טוב, אף פעם לא שמעתי אותה מתלוננת, אף פעם לא אמרה אילו… אם… אפילו לא לאמא, היא היתה בטוחה שתעבור את זה, שתנצח את המחלה. ואני הייתי טרודה בעניינים שלי, עבודה, בית, ילדים שהייתי קופצת רק לביקורים קצרים. אילו, מישהו היה טורח לספר לי שימיה ספורים הייתי משתדלת להפוך את הביקורים שלי לתכופים יותר, ארוכים יותר ולעזור ככל יכולתי (זה יושב לי על המצפון שלא הייתי איתה יותר, שלא עזרתי לה כשכל כך היית זקוקה לי). יושב לי על המצפון שלא הייתי איתה יותר, אך עכשיו גרוע יותר לבית ההוא קשה להיכנס, הגיס שאיתו היה לי רק קשר קורקטי ואין לנו שום שיחה משותפת צריך לארח אותי, הרי באוויר מרגישים את המתח ברגע שאני נכנסת לשם, אך למען הילדים ביקרתי שם, לנסות ולהיות איתם בקשר, אך איזה קשר/קירבה יכולה אני ליצור איתם כשבעצם אף פעם לא היה. כואב לי שלא הפכנו להיות אחיות קרובות יותר, שלא השתדלנו יותר להיות אחיות בלב ובנפש לדעת לסלוח אחת לשניה על דברים שנאמרו ומעשים שנעשו והיום כבר אי אפשר לעשות כלום.
