הכל צף...
אני לא יודעת מאיפה להתחיל...איך מתחילים להוציא את כל מה שיושב בתוך הלב... מאז שאני זוכרת את עצמי אבי לא היה דמות שרואים בבית כמו בכל משפחה רגילה שמנהלת חיים נורמלית, הורי התגרשו שהייתי ממש קטנטונת (שנתיים),מזכרוני היינו עוברים כל שנה בית ספר,עיר אחרת ברגע שהסתגלתי לחברה צברתי לעצמי חברות ,קמנו ועזבנו עברנו מקום...וככה במשך 13 שנה. אין לי בגרות מלאה עקב כל הבלאגן הגדול שהיה לי בבית לא הייתי מרוכזת בלימודים בכלל -לא עניין אותי (היום אני מתחרטת על זה מאוד) אמא שלי,קשה איתה היא אישה מאוד דאגנית ברמות פסיכיות אני יכולה להבין תפחד שלה על הילדים שלה. אבל תשחררי כבר!!! התבגרנו!!! אני דיי בוגרת בגיל 20 + אחרי צבא אני לא מוצאת את עצמי מבחינת קרירה,אני מסתכלת על אנשים שאני מכירה ואני פשוט מקנאה כי הם מקבלים הכל מההורים שלהם אם זה רכב,דירה,תשלום ללימודים וכו. אני לא יכולה להרשות לעצמי לבוא לאמא שלי ולבקש מימנה כסף ללימודים. אני עובדת יותר נכון קורעת את עצמי בעבודה בשביל מינימום ובונוס של מכירות. החיים שלי דיי משעממים אין בהם עניין בכלל... אני לא מוצאת את עצמי..אני שוקעת!
חברות - עקב זה שעברנו במשך כל שנה דירה אף פעם לא היו לי חברות... זה מכעיס אותי ומעציב אותי מאוד...הרגשה המעיקה הזו שאת לבד... בצבא היו לי מלא חברות אני מאוד חברותית ואפשר להגיד דיי מקובלת אבל זה בעייתי לשמור ולשמר קשר שאנשים גרים במרחק מאוד גדול אחד מהשני. ** אני על סף קריסה,מה אני רוצה לעשות בחיים הלא מעניינים שלי? יום אחד אני ארצה לעשות מיליון דברים למחרת אני אתחרט כי אני לא הצליח...פחות מוכשרת מכולם. תמיד אמרו לי את זה גם בתיכון הייתה איזה מורה אחת שאמרה לי את כישלון את לא תצליחי. אולי יש בזה מעט צדק אני כישלון, הרסתי והרחקתי מימני מישהו שאני אוהבת מתוך רגע של עצבים וחוסר השתלטות על הפה. בקשתי מיליון פעם סליחה,וכנראה שזה לא מספיק... נשאלות כל כך הרבה שאלות ואין עליהן תשובות. מה יהיה??
אני לא יודעת מאיפה להתחיל...איך מתחילים להוציא את כל מה שיושב בתוך הלב... מאז שאני זוכרת את עצמי אבי לא היה דמות שרואים בבית כמו בכל משפחה רגילה שמנהלת חיים נורמלית, הורי התגרשו שהייתי ממש קטנטונת (שנתיים),מזכרוני היינו עוברים כל שנה בית ספר,עיר אחרת ברגע שהסתגלתי לחברה צברתי לעצמי חברות ,קמנו ועזבנו עברנו מקום...וככה במשך 13 שנה. אין לי בגרות מלאה עקב כל הבלאגן הגדול שהיה לי בבית לא הייתי מרוכזת בלימודים בכלל -לא עניין אותי (היום אני מתחרטת על זה מאוד) אמא שלי,קשה איתה היא אישה מאוד דאגנית ברמות פסיכיות אני יכולה להבין תפחד שלה על הילדים שלה. אבל תשחררי כבר!!! התבגרנו!!! אני דיי בוגרת בגיל 20 + אחרי צבא אני לא מוצאת את עצמי מבחינת קרירה,אני מסתכלת על אנשים שאני מכירה ואני פשוט מקנאה כי הם מקבלים הכל מההורים שלהם אם זה רכב,דירה,תשלום ללימודים וכו. אני לא יכולה להרשות לעצמי לבוא לאמא שלי ולבקש מימנה כסף ללימודים. אני עובדת יותר נכון קורעת את עצמי בעבודה בשביל מינימום ובונוס של מכירות. החיים שלי דיי משעממים אין בהם עניין בכלל... אני לא מוצאת את עצמי..אני שוקעת!
חברות - עקב זה שעברנו במשך כל שנה דירה אף פעם לא היו לי חברות... זה מכעיס אותי ומעציב אותי מאוד...הרגשה המעיקה הזו שאת לבד... בצבא היו לי מלא חברות אני מאוד חברותית ואפשר להגיד דיי מקובלת אבל זה בעייתי לשמור ולשמר קשר שאנשים גרים במרחק מאוד גדול אחד מהשני. ** אני על סף קריסה,מה אני רוצה לעשות בחיים הלא מעניינים שלי? יום אחד אני ארצה לעשות מיליון דברים למחרת אני אתחרט כי אני לא הצליח...פחות מוכשרת מכולם. תמיד אמרו לי את זה גם בתיכון הייתה איזה מורה אחת שאמרה לי את כישלון את לא תצליחי. אולי יש בזה מעט צדק אני כישלון, הרסתי והרחקתי מימני מישהו שאני אוהבת מתוך רגע של עצבים וחוסר השתלטות על הפה. בקשתי מיליון פעם סליחה,וכנראה שזה לא מספיק... נשאלות כל כך הרבה שאלות ואין עליהן תשובות. מה יהיה??
