"הכל מושלם עכשיו"
יש בנו חלקים* שעבורם, כרגע, לא הכל מושלם.
ובצדק.
לדוגמה, יש לנו פיפי וזה לא נעים (גם אם עוד מעט נלך לעשות), אז לא הכל מושלם עכשיו - עובדה!
ויש עוד המון סוגים שונים של דוגמאות כאלה.
ויש בנו חלקים*, שעבורם, כרגע, בהחלט הכל מושלם.
לדוגמה, אותם חלקים בנו, שהינם מעבר למחשבה ויודעים-חווים את העולם באופן ישיר יותר, אובייקטיבי יותר.
שהרי מנקודת מבט קוסמית יותר, הכל מושלם למדי, לא?
כשחלקים אלה נעשים פעילים ומתָקשרים באהבה עם יתר החלקים, אז גם המחשבה, הרגש, התחושה וכל השאר, מסתנכרנים עם החוויה הישירה הזאת ומתמלאים בשלווה.
חלקנו מרגישים זאת לעתים קרובות מאד, לזמנים ממושכים.
אחרים מרגישים זאת לעתים רחוקות יותר, לרגעים קצרצרים, מופלאים.
ויש גם מי שסבורים שמעולם לא הרגישו זאת. זה לא נכון, בהכרח.
זוהי לא שלווה של סם.
זוהי שלווה של ערנות והתאחדות עם נתונים רבים יותר, ב"שפה" שהינה עמוקה, מהירה וכוללנית הרבה יותר מאשר המחשבה האנושית.
זה דומה לרגש או תחושה, אך זה לא רגש ולא תחושה.
זוהי הכרה. יש המכנים זאת "תודעה".
עבור חלק מאיתנו, זה קצת כאילו המערכת כולה מתמלאת באור.
הגוף כולו מגיב לכך, נרגע, מתעורר, מתמלא בתחושות נעימות ושלוות ששום סם לא יכול ליצור (לא שניסיתי אי פעם סם כלשהו, אבל אחרים ניסו ודווחו שזה ממש לא אותו דבר).
החושים מתחדדים, נרגעים, נעשים עמוקים יותר, חיים יותר, "אמיתיים" יותר.
המחשבות, הרגשות והתחושות כולם עוברים לפעול במתכונת מעט שונה מזו שבה הם פעלו קודם. רגועה יותר, עמוקה יותר, מחוברת יותר ובעיקר חופשית יותר.
כך, המלים "הכל מושלם עכשיו", יכולים אכן לשמש לפעמים כסוג של GPS, כלי-ניווט, נקודת ייחוס, עבור מי שכבר גילה את המקום הזה.
רגע אחד הבנאדם שרוי בתוך בלבול, רעש מנטלי, מצוקה רגשית ותחושתית...
ורגע אחר הוא מרים את ראשו אל מחוץ לענן הדמיוני הגרוטסקי הזה, מסתכל סביב על המציאות הערומה ונושם בהקלה.
לפתע הכל באמת מושלם עכשיו.
זה יפהפה.
ברגעים כאלה, הבנאדם מאפשר לכל החלקים החווים ש"יש דברים לטפל בהם", להמשיך לחוות זאת ואכן לטפל באותם דברים, בכיף.
ובאותו זמן ממש, משהו עמוק בו מסתנכרן עם האינסוף... ובעקבות כך כל המערכת כולה מסתנכרנת עם האינסוף והכל מקבל פרופורציות.
ומתנהל בקלות, בקלילות, בטבעיות.
עבור חלקנו, "מדיטציה" היא כינוי לשער הפנימי אל זה, אל "עצמנו האמיתיים יותר", אלה שלפעמים נרדמים/נבלעים בתוך ענן הבעיות הדמיוני... ולפעמים מבחינים בו ומאפשרים לחיוך קטן אך אמיתי לצוף ולעלות על פנינו, בעת שאנחנו מבחינים שסבלנו בשל דמיון/חלום.
איך יכולנו להאמין במשהו שבכלל לא קיים מחוץ למחשבה המבולבלת שלרגע חלפה בנו והאמנו לה?
ואיך מגיעים למקום הזה?
הדרך עבור כל אדם - שונה.
יש שהולכים ללמוד לשם כך X, אחרים עושים Y וכן הלאה.
כך או אחרת, כאשר מגיעים למקום הזה, מגלים שהוא המקום הטבעי שלנו, ביתנו משכבר הימים, שקצת כוסה עננים ותו לא.
{* מה זה "חלקים"? הכוונה שהאדם עשוי חלקים רבים, קבועים יותר ופחות, כגון מחשבות, רגשות, כליות, כבד, קבוצת מחשבות א', קבוצת מחשבות ב', זווית ראיה א', ב', ג' וכולי, זכרונות ועוד ועוד}
יש בנו חלקים* שעבורם, כרגע, לא הכל מושלם.
ובצדק.
לדוגמה, יש לנו פיפי וזה לא נעים (גם אם עוד מעט נלך לעשות), אז לא הכל מושלם עכשיו - עובדה!
ויש עוד המון סוגים שונים של דוגמאות כאלה.
ויש בנו חלקים*, שעבורם, כרגע, בהחלט הכל מושלם.
לדוגמה, אותם חלקים בנו, שהינם מעבר למחשבה ויודעים-חווים את העולם באופן ישיר יותר, אובייקטיבי יותר.
שהרי מנקודת מבט קוסמית יותר, הכל מושלם למדי, לא?
כשחלקים אלה נעשים פעילים ומתָקשרים באהבה עם יתר החלקים, אז גם המחשבה, הרגש, התחושה וכל השאר, מסתנכרנים עם החוויה הישירה הזאת ומתמלאים בשלווה.
חלקנו מרגישים זאת לעתים קרובות מאד, לזמנים ממושכים.
אחרים מרגישים זאת לעתים רחוקות יותר, לרגעים קצרצרים, מופלאים.
ויש גם מי שסבורים שמעולם לא הרגישו זאת. זה לא נכון, בהכרח.
זוהי לא שלווה של סם.
זוהי שלווה של ערנות והתאחדות עם נתונים רבים יותר, ב"שפה" שהינה עמוקה, מהירה וכוללנית הרבה יותר מאשר המחשבה האנושית.
זה דומה לרגש או תחושה, אך זה לא רגש ולא תחושה.
זוהי הכרה. יש המכנים זאת "תודעה".
עבור חלק מאיתנו, זה קצת כאילו המערכת כולה מתמלאת באור.
הגוף כולו מגיב לכך, נרגע, מתעורר, מתמלא בתחושות נעימות ושלוות ששום סם לא יכול ליצור (לא שניסיתי אי פעם סם כלשהו, אבל אחרים ניסו ודווחו שזה ממש לא אותו דבר).
החושים מתחדדים, נרגעים, נעשים עמוקים יותר, חיים יותר, "אמיתיים" יותר.
המחשבות, הרגשות והתחושות כולם עוברים לפעול במתכונת מעט שונה מזו שבה הם פעלו קודם. רגועה יותר, עמוקה יותר, מחוברת יותר ובעיקר חופשית יותר.
כך, המלים "הכל מושלם עכשיו", יכולים אכן לשמש לפעמים כסוג של GPS, כלי-ניווט, נקודת ייחוס, עבור מי שכבר גילה את המקום הזה.
רגע אחד הבנאדם שרוי בתוך בלבול, רעש מנטלי, מצוקה רגשית ותחושתית...
ורגע אחר הוא מרים את ראשו אל מחוץ לענן הדמיוני הגרוטסקי הזה, מסתכל סביב על המציאות הערומה ונושם בהקלה.
לפתע הכל באמת מושלם עכשיו.
זה יפהפה.
ברגעים כאלה, הבנאדם מאפשר לכל החלקים החווים ש"יש דברים לטפל בהם", להמשיך לחוות זאת ואכן לטפל באותם דברים, בכיף.
ובאותו זמן ממש, משהו עמוק בו מסתנכרן עם האינסוף... ובעקבות כך כל המערכת כולה מסתנכרנת עם האינסוף והכל מקבל פרופורציות.
ומתנהל בקלות, בקלילות, בטבעיות.
עבור חלקנו, "מדיטציה" היא כינוי לשער הפנימי אל זה, אל "עצמנו האמיתיים יותר", אלה שלפעמים נרדמים/נבלעים בתוך ענן הבעיות הדמיוני... ולפעמים מבחינים בו ומאפשרים לחיוך קטן אך אמיתי לצוף ולעלות על פנינו, בעת שאנחנו מבחינים שסבלנו בשל דמיון/חלום.
איך יכולנו להאמין במשהו שבכלל לא קיים מחוץ למחשבה המבולבלת שלרגע חלפה בנו והאמנו לה?
ואיך מגיעים למקום הזה?
הדרך עבור כל אדם - שונה.
יש שהולכים ללמוד לשם כך X, אחרים עושים Y וכן הלאה.
כך או אחרת, כאשר מגיעים למקום הזה, מגלים שהוא המקום הטבעי שלנו, ביתנו משכבר הימים, שקצת כוסה עננים ותו לא.
{* מה זה "חלקים"? הכוונה שהאדם עשוי חלקים רבים, קבועים יותר ופחות, כגון מחשבות, רגשות, כליות, כבד, קבוצת מחשבות א', קבוצת מחשבות ב', זווית ראיה א', ב', ג' וכולי, זכרונות ועוד ועוד}
