הכל למען בתה
ההתרגשות לקראת כיתה א' הפכה לחגיגה של שבועות בהן היינו עסוקות בקניית צבעים ועפרונות. ערמנו מגוון והיה קשה להחליט מה במגירה ומה לכיתה. התלבטה איזה מהקלמרים לקחת? אם לקחת את האדום או הירוק אולי את הכחול? שאלה שוב ושוב: "אמא במי לבחור?" "את האדום" השבתי חושבת לעצמי איזה החלטות חשובות עליה לקבל והיא רק בת שש. הכניסה לתיק ואחרי דקות אמרה "אמא אני לא צריכה לבחור, אני יכולה לקחת את כולם" נשקתי לה "חכמה שלי באמת לא צריך לבחור" וכך היא הלכה ליומה הראשון עם שלושה קלמרים, מלמדת את אמה עוד שיעור על החיים. בתוך ההמולה כל אחת בדרכה בוחנת את המורה. אני פגשתי אישה שהקרינה שלווה, ביטחון ניסיון ובעיקר חום. הרגשתי מרוצה שהיא המחנכת של הכיתה וחשבתי שאני מתרשמת דרך המשקפיים 'הנכונות'. הקטנה הרפתה את האחיזה והלכה לשבת ליד חברה. הסכמתי להיות בוועד הכיתה ושום דבר עוד לא רמז שאני גם רוצה להיות קרובה למורה. הבת שלי אהבה לפגוש את המורה וכך גם אמה. התחלתי לחפש תירוצים להתקשר בענייני ועד ההורים, טיולים, גביית כספים הפכו לתירוצים נוחים. משיחה לשיחה הכיתה הפכה להיות רק לתפאורה. כבר דיברנו על אימהות וילדים יותר ויותר מתקרבות לנושאים הנשיים. בכל פעם מחדש רציתי לקחת ממנה את התפקידים, להוריד אותה מהבמה ולהשאיר אותה חשופה, רציתי להרגיש את חום גופה. באחת השיחות סיפרתי לה "שאני חד הורית". "ידעתי כבר מתחילת השנה" "מה ידעת?" "שאת לא נשואה". "ו..." שתקה. "אני אוהבת נשים, גם את זה הבנת?" אחרי דקות שעברו כמו שעות אמרה: "הבת שלי בת 22 את רוצה להכיר אותה"? הרגשתי שבעטה אותי עד קצה העולם ובחזרה. המומה מהשאלה עניתי כמו אוטומט: "יהיה נחמד". בפגישה אני לבשתי חולצה אדומה, היא לבשה חצאית ירוקה והבת שלה לבשה ג'ינס כחול. אף אחד לא שאל אותי במי אני בוחרת? רציתי אותה בחצאית הירוקה. הייתי מאוהבת באם העיוורת, הייתי מאוהבת באם שנחושה למצוא אהבה לבתה. המבטים שלי רצו לכיוונים הלא נכונים. חשבתי איך אומר לבתי הקטנה שתמיד יהיה קלמר אחד שהיא תאהב יותר וכשמתבגרים לא תמיד אפשר להיות עם מי שרוצים ואי אפשר לברוח מהבחירות בחיים.
ההתרגשות לקראת כיתה א' הפכה לחגיגה של שבועות בהן היינו עסוקות בקניית צבעים ועפרונות. ערמנו מגוון והיה קשה להחליט מה במגירה ומה לכיתה. התלבטה איזה מהקלמרים לקחת? אם לקחת את האדום או הירוק אולי את הכחול? שאלה שוב ושוב: "אמא במי לבחור?" "את האדום" השבתי חושבת לעצמי איזה החלטות חשובות עליה לקבל והיא רק בת שש. הכניסה לתיק ואחרי דקות אמרה "אמא אני לא צריכה לבחור, אני יכולה לקחת את כולם" נשקתי לה "חכמה שלי באמת לא צריך לבחור" וכך היא הלכה ליומה הראשון עם שלושה קלמרים, מלמדת את אמה עוד שיעור על החיים. בתוך ההמולה כל אחת בדרכה בוחנת את המורה. אני פגשתי אישה שהקרינה שלווה, ביטחון ניסיון ובעיקר חום. הרגשתי מרוצה שהיא המחנכת של הכיתה וחשבתי שאני מתרשמת דרך המשקפיים 'הנכונות'. הקטנה הרפתה את האחיזה והלכה לשבת ליד חברה. הסכמתי להיות בוועד הכיתה ושום דבר עוד לא רמז שאני גם רוצה להיות קרובה למורה. הבת שלי אהבה לפגוש את המורה וכך גם אמה. התחלתי לחפש תירוצים להתקשר בענייני ועד ההורים, טיולים, גביית כספים הפכו לתירוצים נוחים. משיחה לשיחה הכיתה הפכה להיות רק לתפאורה. כבר דיברנו על אימהות וילדים יותר ויותר מתקרבות לנושאים הנשיים. בכל פעם מחדש רציתי לקחת ממנה את התפקידים, להוריד אותה מהבמה ולהשאיר אותה חשופה, רציתי להרגיש את חום גופה. באחת השיחות סיפרתי לה "שאני חד הורית". "ידעתי כבר מתחילת השנה" "מה ידעת?" "שאת לא נשואה". "ו..." שתקה. "אני אוהבת נשים, גם את זה הבנת?" אחרי דקות שעברו כמו שעות אמרה: "הבת שלי בת 22 את רוצה להכיר אותה"? הרגשתי שבעטה אותי עד קצה העולם ובחזרה. המומה מהשאלה עניתי כמו אוטומט: "יהיה נחמד". בפגישה אני לבשתי חולצה אדומה, היא לבשה חצאית ירוקה והבת שלה לבשה ג'ינס כחול. אף אחד לא שאל אותי במי אני בוחרת? רציתי אותה בחצאית הירוקה. הייתי מאוהבת באם העיוורת, הייתי מאוהבת באם שנחושה למצוא אהבה לבתה. המבטים שלי רצו לכיוונים הלא נכונים. חשבתי איך אומר לבתי הקטנה שתמיד יהיה קלמר אחד שהיא תאהב יותר וכשמתבגרים לא תמיד אפשר להיות עם מי שרוצים ואי אפשר לברוח מהבחירות בחיים.