הכל לטובה...../images/Emo67.gif
טוב. המצב חרא. ואם להודות על האמת המצב אפילו יותר מחרא. מעולם לא הייתי בשפל כלכלי גדול יותר. ומרוב דיכאון ויאוש, החלטתי למצוא כמה נקודות טובות למצבי:
הפלאפון נותק עקב אי תשלום- יוצאים מההתמכרות הזו לדיבורים נון סטופ, לומדים להסתדר ולמצוא פתרונות יצירתיים (כמו לחפש טלפונים ציבוריים פנויים באישון לילה, לבקש מאנשים להשאיר הודעות במשרד של אבא שלי ועוד ועוד).
אין כסף לבגדים- מתחילים להיות בררנים פחות ולשלוף מהארכיון את כל הבגדים שלא לבשתי בגלל שלא היה לי יאה (הם לא נשאו תווית של מנגו/קסטרו...).
א"א לצאת ולבלות- אז יושבים יותר בבית, לומדים להעסיק את עצמך, מרחיבים את ההשכלה(קוראים יותר ספרים), מבקרים חברים ישנים נושנים בביתם ובאופן כללי- משתדלים לשעשע את עצמכם! טוב, אולי במצב כזה , לומדים להנות מהדברים הקטנים, להעריך כל שניה של מותרות (כמו שיחת טלפון, ישיבה בבית קפה, סרט). אני לא צריכה להסביר לכם כמה מצב כזה הוא מעצבן ומלחיץ (אני בטוחה שלא מעט מחברי הפורום לא נמצאים במצב יותר טוב ממני). הדבר שהכי מטריד אותי הוא לא המחסור בבילויים, אלא בעיקר הניתוק (הכפוי) מהעולם בגלל שאין פלאפון, והעובדה שאני לא יכולה להעניק. כן כן, שמעתם נכון. קשה לי עם זה שאני לא יכולה לתת יותר. אני בד"כ בחורה נדיבה, אוהבת לקנות לחבריי פיצ´יפקעס וסתם הפתעות. פשוט כואב לי לראות את עצמי כ"כ לא תורמת ושקועה בעצמי. אני לא מתנדבת (עקב חוסר זמן+ לחץ נפשי), לא מעניקה. וזה החרא האמיתי. <למיכלי יש פנטזיות על היום שבו היא תצא מהברוך>
טוב. המצב חרא. ואם להודות על האמת המצב אפילו יותר מחרא. מעולם לא הייתי בשפל כלכלי גדול יותר. ומרוב דיכאון ויאוש, החלטתי למצוא כמה נקודות טובות למצבי: