אם אין אנילי מילי
New member
הכל חוזר חלילה?
שלום. אני בת 23 כמעט. אמא לתינוקת בת חודשיים שנולדה בשבוע 34 (שישה שבועות לפני הזמן). אני לא יודעת איפה להתחיל... בגיל 16 אובחנתי כהפרעת אישיות גבולית עם גלישות פסיכוטיות. מגיל 20 אני נחשבת כמאוזנת (לעומת נפילות קטנות ולא משמעותיות) אני ובעלי התחתנו אחרי זוגיות של כמה שנים. התחתנו כשגילינו שאני בהריון (קשה לי להגיד אנחנו). התחתנו כשהייתי בחודש רביעי אחרי לבטים רבים אם לשמור את ההריון או לא. בעלי אז חשב שאפשר לעשות הפלה ולהכנס להריון כעבור כמה שנים, ומצד שני הוא ידע שאיתי הוא רוצה להיות אז למה לחכות? הוא בן 26 השנה אגב, לא שזה אומר יותר מידי על הבגרות הנפשית שלו, אני לא מאמינה שגיל קשור לזה. אחרי שהשבעתי אותו שהוא מאה אחוז שלם עם ההחלטה התחתנו בזריזות כדיי שעוד לא תצא לי הבטן. הזמן עבר ונולדה הבת. אחרי זירוז היא נולדה וישר שמו אותה באינקובטור. היא הייתה שם בפגייה במשך שבועיים. השבועיים המבלבלים ביותר בחיי. "לקחו ממני" את ההזדמנות להתחבר לילדה ולתפקיד החדש, בעלי לא תמך בי באותה תקופה כי חשש שאני מתחרפנת. (מילים שלו). הרגשתי נורא לבד, במלחמה מול העולם להוכיח שאני לא מפתחת דיכאון אחרי לידה, לא יכולתי להוציא את הכאב בשום מקום, פחדתי שיקחו ממני את הילדה ויביאו אותה לרשויות. זה כנראה לא מציאותי אבל אם לקחו לי אותה מהבטן הכל יכול לקרות. בעלי ואני התרחקנו ולמדתי לבכות לבד במקום שלא יראו ולא ישמעו. לצערי המצב הזה המשיך גם אחרי שהבאנו אותה הביתה. אני לוקחת טיפול תרופתי קבוע במשך שנים ונחשבת כמיוצבת. בנוסף אני מקבלת מסל שיקום סומכת הורית שבאה פעמיים בשבוע אליי הביתה ועוזרת לי להתמודד עם הקושי שבגידול ילדים. עזרה נחמדה במובן המעשי, למרות שאני עדיין מרגישה לבד. בימים האחרונים התינוקת מרגישה מאוד לא טוב כנראה שזה גזים, לפי מה שאמרו לי 5 רופאי ילדים שונים. אני לא מאמינה לאף אחד, ובעלי נוטה להרגיע את הרופאים שאני סובלת ממחלות נפשיות ואני רגישה מאוד. למרות שביקשתי שלא יפרט אם אין צורך על מצבי הנפשי זה בכל זאת אישי שלי, והנסיון להרגיע את עצמו מול רופאי ילדים בא על חשבוני. דיברנו על כך והוא הבטיח לשנות גישה ולנסות להיות בחזית אחת איתי. הוא לא מצליח לעמוד בזה. אני כבר כל כך כועסת ומאוכזבת שכל דבר שהוא עושה לא נכון מתפרש לי כדבר שבא נגדי. אני לא יודעת אם אני עדיין אוהבת אותו, רוב היום אני שונאת אותו. אבל אי אפשר לשנוא את מי שאתה לא אוהב. הבנאדם שהכי מזלזל בי כאמא כאשה כבנאדם הוא הגבר שישן גב אל גב איתי כל לילה. אמרתי לו שאני לא אוהבת את המראה שהוא מפנה אליי על מי אני. נמאס לי להוכיח שאני בנאדם שמגיע לו הערכה. ואני לא משחקת משחקי אגו אפילו שזה קשה בגלל המרחק הנפשי והקרבה הפיזית. בימים האחרונים אני מרגישה שמשהו בי נשבר. כבר אין לי כוח להתמודד עם הקשיים והבדידות והחרדות! המחשבות האובדניות חוזרות לי למרות שלא שניתי את הטיפול התרופתי ולא את המינון. אני שוב לא רואה את העתיד, ויש תהום ענקית מתחת לרגליים שלי. אני מרגישה אשמה כלפיי הילדה שלי שצריכה אמא בריאה בנפשה וכמובן לא אמא בקבר. אבל כל כך בא לי לברוח מעצמי. אני לא מוצאת את השקט שיעזור לי לאחות את הקרעים ובעלי חופר לי בפצעים בכל הזדמנות, ואחר כך מבקש סליחה, וחוזר חלילה. בא לי להגיד שבא לי למות בלי שישלחו לי מדא הביתה או עובדים סוציאלים שיקחו לי את הילדה. סתם ככה להגיד כדיי להוציא בלי יותר מדיי משמעות. אני מפחדת שלא אוכל להיות בנאדם מאושר יותר לעולם. סליחה שיצא כל כך ארוך. תודה שקראתם ותודה על הסבלנות.
שלום. אני בת 23 כמעט. אמא לתינוקת בת חודשיים שנולדה בשבוע 34 (שישה שבועות לפני הזמן). אני לא יודעת איפה להתחיל... בגיל 16 אובחנתי כהפרעת אישיות גבולית עם גלישות פסיכוטיות. מגיל 20 אני נחשבת כמאוזנת (לעומת נפילות קטנות ולא משמעותיות) אני ובעלי התחתנו אחרי זוגיות של כמה שנים. התחתנו כשגילינו שאני בהריון (קשה לי להגיד אנחנו). התחתנו כשהייתי בחודש רביעי אחרי לבטים רבים אם לשמור את ההריון או לא. בעלי אז חשב שאפשר לעשות הפלה ולהכנס להריון כעבור כמה שנים, ומצד שני הוא ידע שאיתי הוא רוצה להיות אז למה לחכות? הוא בן 26 השנה אגב, לא שזה אומר יותר מידי על הבגרות הנפשית שלו, אני לא מאמינה שגיל קשור לזה. אחרי שהשבעתי אותו שהוא מאה אחוז שלם עם ההחלטה התחתנו בזריזות כדיי שעוד לא תצא לי הבטן. הזמן עבר ונולדה הבת. אחרי זירוז היא נולדה וישר שמו אותה באינקובטור. היא הייתה שם בפגייה במשך שבועיים. השבועיים המבלבלים ביותר בחיי. "לקחו ממני" את ההזדמנות להתחבר לילדה ולתפקיד החדש, בעלי לא תמך בי באותה תקופה כי חשש שאני מתחרפנת. (מילים שלו). הרגשתי נורא לבד, במלחמה מול העולם להוכיח שאני לא מפתחת דיכאון אחרי לידה, לא יכולתי להוציא את הכאב בשום מקום, פחדתי שיקחו ממני את הילדה ויביאו אותה לרשויות. זה כנראה לא מציאותי אבל אם לקחו לי אותה מהבטן הכל יכול לקרות. בעלי ואני התרחקנו ולמדתי לבכות לבד במקום שלא יראו ולא ישמעו. לצערי המצב הזה המשיך גם אחרי שהבאנו אותה הביתה. אני לוקחת טיפול תרופתי קבוע במשך שנים ונחשבת כמיוצבת. בנוסף אני מקבלת מסל שיקום סומכת הורית שבאה פעמיים בשבוע אליי הביתה ועוזרת לי להתמודד עם הקושי שבגידול ילדים. עזרה נחמדה במובן המעשי, למרות שאני עדיין מרגישה לבד. בימים האחרונים התינוקת מרגישה מאוד לא טוב כנראה שזה גזים, לפי מה שאמרו לי 5 רופאי ילדים שונים. אני לא מאמינה לאף אחד, ובעלי נוטה להרגיע את הרופאים שאני סובלת ממחלות נפשיות ואני רגישה מאוד. למרות שביקשתי שלא יפרט אם אין צורך על מצבי הנפשי זה בכל זאת אישי שלי, והנסיון להרגיע את עצמו מול רופאי ילדים בא על חשבוני. דיברנו על כך והוא הבטיח לשנות גישה ולנסות להיות בחזית אחת איתי. הוא לא מצליח לעמוד בזה. אני כבר כל כך כועסת ומאוכזבת שכל דבר שהוא עושה לא נכון מתפרש לי כדבר שבא נגדי. אני לא יודעת אם אני עדיין אוהבת אותו, רוב היום אני שונאת אותו. אבל אי אפשר לשנוא את מי שאתה לא אוהב. הבנאדם שהכי מזלזל בי כאמא כאשה כבנאדם הוא הגבר שישן גב אל גב איתי כל לילה. אמרתי לו שאני לא אוהבת את המראה שהוא מפנה אליי על מי אני. נמאס לי להוכיח שאני בנאדם שמגיע לו הערכה. ואני לא משחקת משחקי אגו אפילו שזה קשה בגלל המרחק הנפשי והקרבה הפיזית. בימים האחרונים אני מרגישה שמשהו בי נשבר. כבר אין לי כוח להתמודד עם הקשיים והבדידות והחרדות! המחשבות האובדניות חוזרות לי למרות שלא שניתי את הטיפול התרופתי ולא את המינון. אני שוב לא רואה את העתיד, ויש תהום ענקית מתחת לרגליים שלי. אני מרגישה אשמה כלפיי הילדה שלי שצריכה אמא בריאה בנפשה וכמובן לא אמא בקבר. אבל כל כך בא לי לברוח מעצמי. אני לא מוצאת את השקט שיעזור לי לאחות את הקרעים ובעלי חופר לי בפצעים בכל הזדמנות, ואחר כך מבקש סליחה, וחוזר חלילה. בא לי להגיד שבא לי למות בלי שישלחו לי מדא הביתה או עובדים סוציאלים שיקחו לי את הילדה. סתם ככה להגיד כדיי להוציא בלי יותר מדיי משמעות. אני מפחדת שלא אוכל להיות בנאדם מאושר יותר לעולם. סליחה שיצא כל כך ארוך. תודה שקראתם ותודה על הסבלנות.
