כמו שאמרו לך, קחי זמן לחשוב ולהרגע, עד אז אל תקבלי החלטות
ראשית אני לא חושבת שיתכן מצב שבו "הכל הצגה". גם אם כך את מרגישה- זה לא בהכרח נכון.
הכעס שלך חשוב, מפני שהוא מראה לך שהגזמת.
"אחרי שנתתי כל מה שיכולתי" -
ממתי נותנים כל מה שיכולים?
את בוחרת מה לתת. אם נתת יותר ממה שמתאים לך - זאת טעות שלך, ולא משנה למי נתת. הציפיות שלך מאחרים הם לא אחריות שלהם לממש אותן.
כמובן שההורים קובעים עבור הילדים שלהם.
אם לא מתאים לך- אל תעזרי, או שתעזרי בתנאים שלך.
(יש הורים שרוצים לקבוע עבור הילדים מה לאכול, מתי לישון, את לא תשני את ההורים ולא תקבעי עבור ילדיהם, אבל את יכולה בהחלט לומר:
בתנאים האלו אני לא מוכנה להמשיך, אם אתם רוצים את עזרתי התנאים שלי הם..).
חבל שאת לא יכולה להתנתק מבלי לאבד את האיכפתיות.
אנשים לא יכולים "להפיל עלייך את האחריות להתנהגות הנכדים".
הם יכולים להאשים אותך -
את בוחרת האם לקחת את האחריות על עצמך.
אם חשבת שהכל טוב אז כן, זאת אשליה, כי אין מציאות כזאת שהכל טוב.
וכמובן שאפשר להבין הרבה פעמים אחרת.
גם עם אנשי מקצוע, לא רק עם משפחה.
(כתבתי על כך ב
הודעה משלי בפורום צרכנות שכולה טענה על כך שאין חוקיות בין מטופלים לאנשי המקצועי בפסיכותרפיה בכלל ובפרט בפסיכולוגיה הקלינית שנחשבת למקצועית מכולם, מכיוון שכל כך נפוץ שיהיו חילוקי דיעות בין שני אנשים).
אולי לכם כדאי לעשות אותו הדבר:
למרות שאתם משפחה, תוכלו לנסח ביחד הסכם שיהיה מקובל על שניכם:
למשל, "בזמן שהנכדים אצל סבתא, הם מקבלים ממנה שיחת טלפון אחת בלבד, וסבתא נותנת לכל ילד לכל היותר חטיף שוקולד אחד ומשכיבה אותם לישון עד 9").
בכל אופן כדי שתנסחו ביחד הסכם כלשהו את ראשית צריכה לדעת בינך לבין עצמך מה מתאים לך, מה בשום פנים ואופן מה לא מתאים, ומה פתוח למשא ומתן.