אִישֶחָדלְבָד
New member
הכל בכח.
תמיד כשאתה עובר משבר אנשים אומרים: תראה, אתה עוד תצא מזה מחוזק. אבל מה עושים כשפשוט לא מצליחים לצאת? לא אכפת לי גם לצאת בשן ועין, אבל הכל סגור. כמו מתחת לשמיכה בחושך כשאתה נשאב לעולמות אפלים, ברכּוּת. רק שזה לא חלום, זה אמיתי. והרכּוּת הזאת היא-היא הסכנה. מן אשליה של: ´יש זמן´, ואם הוא אזל אז לא נורא, נתחיל שעון-עצר חדש - כמו שתמיד עשינו. ושוב-ושוב-ושוב. וכבר אין לי כח... מיום צאתי מרחם, אני עסוק ב"לתבוע את מקומי" [עד שעמדתי על דעתי – אמי עשתה זאת]. כך בביה"ס, כך בתנועה והו, כן! כך בצבא... הכל בכח, בנשיכת-שפתיים, בבליעת העלבון, בתפילות, בדמעות-יָם [בעיקר דמעות של תסכול - לא שלי! של אנשים שכנראה אוהבים אותי. כמובן שהכל בחדרי-חדרים, אבל אני יודע] ולבד. וכשהחומה נפרצת, אתה באופוריה, כאילו שזאת היא כל המטרה - הפריצה פנימה, מה אחר-כך כבר לא כל-כך חשוב. והעיקר שלא יתגלה הקלון: אני?! כמו כולם, נכנסתי מהשער הראשי, בָּסבבה. ואתה בעיקר מותש, עייף-גמור. רק מחפש מקום להניח את ´איל-הברזל´ ולנוח. ונח, ועבר לך הזמן, ונגמר. ומה אתה לוקח אתך הלאה? כלום! רק מה שהבאת אתך: את ´איל-הברזל´ שנשאר מונח לצדך כל אותו הזמן. ואיתו אתה ממשיך אל עבר החומה הבאה... הוא נהיה כבד יותר, או שזה אני שמזדקן?! לו רק השכלתי להמיר אותו, באחת מהתחנות, בנשק קצת יותר מתקדם [וקל] או, לחלופין, להתפרק ממנו תמורת איזה הסכם שלום... והריני שוב עומד בין החומות, כמו יהודה-זו שכל רודפיה השיגוה בין המצרים, ואין לי מושג לָמה אני בורח במקום לרדוף... לָמה אני משתהה במקום לצעוד... ואולי השליתי את עצמי לחשוב שבשלב הזה בחיי מישהו כבר יפתח מבפנים, השער יירד מעצמו. אבל-לא! פרצופים מוכרים מביטים בי מן החרכים אבל השער לא יורד. ואני כבר כ"כ עייף... צר-לי אם אני מעמיס עליכם.
תמיד כשאתה עובר משבר אנשים אומרים: תראה, אתה עוד תצא מזה מחוזק. אבל מה עושים כשפשוט לא מצליחים לצאת? לא אכפת לי גם לצאת בשן ועין, אבל הכל סגור. כמו מתחת לשמיכה בחושך כשאתה נשאב לעולמות אפלים, ברכּוּת. רק שזה לא חלום, זה אמיתי. והרכּוּת הזאת היא-היא הסכנה. מן אשליה של: ´יש זמן´, ואם הוא אזל אז לא נורא, נתחיל שעון-עצר חדש - כמו שתמיד עשינו. ושוב-ושוב-ושוב. וכבר אין לי כח... מיום צאתי מרחם, אני עסוק ב"לתבוע את מקומי" [עד שעמדתי על דעתי – אמי עשתה זאת]. כך בביה"ס, כך בתנועה והו, כן! כך בצבא... הכל בכח, בנשיכת-שפתיים, בבליעת העלבון, בתפילות, בדמעות-יָם [בעיקר דמעות של תסכול - לא שלי! של אנשים שכנראה אוהבים אותי. כמובן שהכל בחדרי-חדרים, אבל אני יודע] ולבד. וכשהחומה נפרצת, אתה באופוריה, כאילו שזאת היא כל המטרה - הפריצה פנימה, מה אחר-כך כבר לא כל-כך חשוב. והעיקר שלא יתגלה הקלון: אני?! כמו כולם, נכנסתי מהשער הראשי, בָּסבבה. ואתה בעיקר מותש, עייף-גמור. רק מחפש מקום להניח את ´איל-הברזל´ ולנוח. ונח, ועבר לך הזמן, ונגמר. ומה אתה לוקח אתך הלאה? כלום! רק מה שהבאת אתך: את ´איל-הברזל´ שנשאר מונח לצדך כל אותו הזמן. ואיתו אתה ממשיך אל עבר החומה הבאה... הוא נהיה כבד יותר, או שזה אני שמזדקן?! לו רק השכלתי להמיר אותו, באחת מהתחנות, בנשק קצת יותר מתקדם [וקל] או, לחלופין, להתפרק ממנו תמורת איזה הסכם שלום... והריני שוב עומד בין החומות, כמו יהודה-זו שכל רודפיה השיגוה בין המצרים, ואין לי מושג לָמה אני בורח במקום לרדוף... לָמה אני משתהה במקום לצעוד... ואולי השליתי את עצמי לחשוב שבשלב הזה בחיי מישהו כבר יפתח מבפנים, השער יירד מעצמו. אבל-לא! פרצופים מוכרים מביטים בי מן החרכים אבל השער לא יורד. ואני כבר כ"כ עייף... צר-לי אם אני מעמיס עליכם.
