הכל בגלל ההורים

[פומה111]

הכל בגלל ההורים

היי אני בת 24, בשנה האחרונה אני נמצאת במין עימות פנימי עם עצמי. אני מתחילה להבין שאני לא אוהבת את התכונות שלי או את האופי שלי. הרבה תכונות שלי מפריעות לי להתקדם בכל תחום שבו אני רוצה לעסוק לטובת עתידי ובכלל בחיי החברה. אני תוהה לעצמי איך הגעתי למה שאני והרבה מאוד מזה אני מאשימה את הורי, שלא נתנו לי את הכלים הבסיסיים שכל ילד צריך. אני חושבת שעצם זה שלא היה ועדיין אין ביני לבינהם או בינהם לבין עצמם תקשורת כולשהי, מאוד פגעה לי בהתפתחות ופוגעת בי גם עכשיו. הורי יכולים שעות להיות בבית ולא לדבר אחד עם השני או איתנו הילדים. השיחות היחידות שמתנהלות הן חסרות משמעות ולא רלוונטיות בכלל. (כמו: למה הבית מלוכלך?) אני מאוד רוצה להיות ההפך ממה שאני ויש בי איזה ניצוץ שממש משתוקק לצאת החוצה, מאין אני חדשה אך אני לא יודעת איך ליישם זאת. חלק מהתכונות שאני מאשימה אותם בהם הן: בחוסר ביטחון שלי, באי יכולות חברתיות, אי אסטרטיביות, ביישנות. ועוד הרבה תכונות דומות נלוות לכך. איך אני יכולה לשנות את עצמי למשהו שאני רוצה להיות, לא לכעוס על הורי עוד, כי להשלים עם זה לא יקרה.

 

[גרא.]

פומה111,האישיות של אדם,מעבר לתכונות הנורשות,

נוצרת בהדרגה,כשהוא גדל,בהשפעה דומיננטית כמובן של חינוך והתנהגות ההורים. את מאשימה את הורייך,כנראה בצדק על שלא יצקו במהלך החינוןך שלך את דפוסי התקשורת שאת נזקקת להם כאדם בוגר.את תולה בם את חוסר הבטחון שלך,אי יכולות חברתיות,ביישנות ,אי אסרטיביות ועוד.בסדר,הם אשמים בזה,אבל התחושה הזאת,לא מקדמת אותך,במה שחסר,ולא מביאה אותך לשום מקום,למעט אי שביעות רצון רבה מהתכונות ומהאופי שלך,שלדעתך זו הסבה שאינך מתקדמת בחיים.וזה במקום להגיע למסקנה הבלתי נמנעת שעלייך לעשות משהוא עם עצמך בכדי לשנות ולרכוש את מה שחסר.כלומר בפשטות,את חייבת להגיע לטיפול פסיכולוגי רציני בכדי להתחיל לעבור תהליכי שינוי בתחומים הרלוונטיים.בגילך הצעיר,שום דבר לא מאוחר,ואפשר לעשות ולהגיע להמון בטיפול טוב.

 

[mdua]

עוד רעיונות

פומה יקרה, מעבר למה שגרא היציע לך, אני מצאתי כשיטה יעילה אימוץ התנהלותו של אדם קרוב שאת מכירה שמפגין את התכונות שאת מבקשת לעצמך (יכולות להיות מספר דמויות כאלו שכל אחת מיצגת תכונה מועדפת שונה) כלומר לנסות ולשחק אותו במירב ההזדמנויות שנקרות לפניך. תחשבי שהוא עכשיו מפגין הומור למשל, או ביטחון עצמי, או אסרטיביות או כל תכונה אחרת שמאפיינת אותו במובהק. בכל מקרה שאינך בטוחה תשאלי את עצמך איך ה ו א היה מתנהג ותנסי לפעול בדרך זו. בשלבים הראשונים תחושי בדיוק אותם רגשות קשים כמקודם ויתכן שהרגשות אף יתעצמו, אבל בטווח של חודשים ושנים החרדות תפחתנה ואת תוכלי לגבש לעצמך זהות חדשה. אני חושבת שזכותך לכעוס. אבל מניסיוני, אין טעם לעמת את הורייך, בוודאי לא באופן תדיר, עם תחושותיך. אם הם היו אנשים רגישים או כאלו שמסוגלים ליצור תקשורת היא היתה שם. למעשה אם תבואי אליהם בטענות זה עשוי אפילו להחריף את המצב. סביר שהם כלל לא יבינו מה את רוצה מהם. מוטב שתקבלי את המציאות העגומה ותנסי למצוא לעצמך אוזן, או אוזניים קשובות מחוץ לבית. זה חשוב מאד עבורך עכשיו וגם בעתיד ואפילו כשתתבגרי לדאוג לבן זוג קשוב, או חברים המסוגלים להפגין תכונות אלו (שהן אכן נדירות למדי אך בכל זאת קיימות). תזכרי לא ליצור קשרים הדוקים עם מי שאינם מפגינים תכונות אלו בכדי לא לשוב ולהרגיש אותן תחושות קשות שתארת. אני עומדת להגיד דברים לא פשוטים ואולי מעוררי מחלוקת ואני מקווה שלא תכעסי, אבל לטעמי, עליך לחשוב על עצמך כאדם עם נכות מסוימת. ולפי כך אדם שדרושה לו חמלה עצמית. לא רחמים, אבל התחשבות וטיפול (במובנו הרחב). תנסי את -זה לא פשוט ואתגר חיים אמיתי- להיות ההורה הקשוב, המבין, המכיל של עצמך. תשוחחי עם עצמך לעיתים קרובות תבדקי מה את רוצה ותממשי זאת. תנהלי עם עצמך ועם אחרים שיחות מענינות, (קריאת ספרים עשויה אף היא לתת מענה מסוים) תדאגי לעצמך מבחינה פיזית ורוחנית כאחד. כאחת שחוותה חויות דומות, ורק עכשיו, לאחרונה, בגיל מתקדם הבינה עד כמה זה השפיע עליה, אני מציעה לך לעשות הכל מלבד דבר אחד- אל תתעלמי מהמצב ואל תעמידי פנים, גם כשתתבגרי שהכל בסדר. גם אם יהיו תקופות של הטבה בתחושותיך הלא נעימות, הן עשויות לשוב ולעלות ברגעים קשים (אנשים רבים גוררים תחושות קשות ודומות עד ימיהם האחרונים). המשפחה הקרובה נתפסת במידה רבה כבבואה של המציאות. ואצלך המציאות הזו כפי הנראה נראית לא משהו. רק אהבה עצמית (אפשר להעזר כמובן גם באהבה חיצונית אבל היא לא תמיד זמינה או רציפה) במינונים גדולים עשויה לעזור. אנשים שלא חוו הקשבה וקבלה מתקשים להעניקה לעצמם ולעיתים קרובות ממשיכים לרדות בעצמם. זה עתיד להיות, כפי הנראה, האתגר הכי גדול שלך.

 

[ברם אולם]

../images/Emo45.gif

 

[ברם אולם]

הסימן כוון לדברי גרא אלייך.

 

[kagome10]

לעניות דעתי

אני לא פסיכולוגית, רק מתעניינת בנושא, ואיני יכולה לייעץ, אלא רק מניסיוני שלי. ואני יודעת שאדם שרוצה להשתנות יכול. ויכול לעשות את זה אפילו לבד, אם צריך, אם אין מישהו שיעזור. גם לי אין תקשורת אם ההורים, וגם הורי עשו כמעט את כל מה שאפשר כדי לוודא שאהיה חסרת ביטחון עצמי. אמרת שהורייך לא נתנו לך את הכלים שכל ילד צריך. אולם את כבר לא ילדה, ואת הכלים הללו יכולה לרכוש בעצמך. יכולות חברתיות אפשר לפתח. את התאוריה אפשר לקרוא בספרים, את היישום - בחיים האמיתיים. נסי לא לשפוט את עצמך, לקבל את עצמך כמו שאת. להקדיש בכל יום זמן ובו את מקשיבה לעצמך, לרגשות שלך, לתגובה שלך לאירועי היום. זמן ובו את מקשיבה ומקבלת את עצמך, אם אין מישהי אחרת שתעשה זאת במקומך. קיימת שיטה ידועה של לומר לעצמך שאת יפה, מוכשרת, אהובה, ראויה לכל הטוב והשפע שבעולם. אני תמיד הרגשתי שלומר זאת בקול זה מעשה אידיוטי, לכן חשבתי זאת. פשוט חזרתי על מחשבה זו ומחשבות חיוביות אחרות. עוד עצה מיניסון אישי שלי היא לשים לב למוזיקה שאת שומעת. מוזיקה יכולה להשפיע מאוד על מצב הרוח. שירים דכאוניים מעוררים עצב לפעמים, ושירים שמחים ואופטימיים משפיעים על האדם השומע אותם. בנוגע להורים? למה לא לכעוס עליהם עוד? הכעס הוא רגש טבעי ובריא, ועדיף בהרבה על השנאה. גם אותו יש לקבל. יש לתת לו לבטא את עצמו בדרך כלשהי, עד שהוא יגמר, כמו כוס מים שנשתתה עד תומה. אני, בזמנו, נתתי לכעס מקום, נתתי לעצמי לבטא אותו עד שהוא נגמר, ובמקומו בא העצב. שמעתי שיר, ושרתי. ללהקשה ששמה within temptation יש שיר ושמו destroyed: did my best to please you, But my best was never good enough. Somehow you're only able to see All I am not. Did you ever look behind? Aren't you afraid of the pieces you'll find? I have failed you, But you have failed me too. It's so easy to destroy and condemn The ones you do not understand. Do you ever wonder if it's justified? It's so easy to destroy and condemn The ones you do not understand In your life; why didn't you ever try? I close my eyes as I walk The thin line between love and hate For the person with the same blood In his vains. You show no regrets About all the things you did or said. I have failed you, But believe me, You failed me too. It's so easy to destroy and condemn The ones you do not understand. Do you ever wonder if it's justified? It's so easy to destroy and condemn The ones you do not understand In your life; why didn't you ever try? אולי זה ינחם אותך, אולם גם בוריך כנראה שילמו מחיר על העדר מיומנויות התקשורת. וגם אם זה לא נראה ממבט ראשון, הוא כנראה גדול יותר מהמחיר שמשלמת את על הילדות בחברתם. הרי את עוד יכולה לפתח קשרים אמיתים ועמוקים בחייך, קשרים עם חברים ולא רק עם ידידים. הם אולי לא. ואין לך שום סיבה להשלים עם התנהגותם. להיות עצובה, לרחם, לחמול אם תמצאי את הכוחות לכך. אך לא להשלים. יש דברים שעדיף שלא להשלים איתם. וזה אחד מהם. אומר לסיום שאני לא חושבת שטיפול פסיכולוגי נחוץ. בני אדם וחווה יכולים לעשות הרבה דברים כדי להשתנות בלי טיפול פסיכולוגי, והישג שעליו הגעת בעצמך בעל ערך רב יותר מכזה שעליו הגעת בהנחיה של מישהו אחר. BLESSED BE

 

[יעל ניסן]

ועכשיו שגמרת להאשים

מה תעשי את עם חייך? כמה שנים תעבירי בהאשמות? אנשים עושים כל מיני דברים כדי לחולל בחיים שלהם שינויים. לומדים, עובדים, מתנדבים, הולכים לטיפול, יוצרים, מתקרבים לדת, לומדים פילוסופיה, מתמסרים לדרך כלשהי הכוללת התעמקות בתזונה, ביוגה, במדיטציה... ועוד ועוד ועוד. מה את רואה את עצמך מכניסה לחייך כדי לחולל שינוי?

 

[פומה111]

כייף לקרוא את התגובות.

ואו, נאמרו פה כל כך הרבה דברים. אני מודה לכל אחד מכם שהקדיש מזמנו ופתח את ליבו לנושא שלי. אני שמחה שיש אנשים שמבינים לליבי. במיוחד בפעם הראשונה שאני פותחת את הרגשות שלי כלפי הוריי. (גם אם זה וורטואלי) לעשות משהו בכדי לשנות את המצב בטוח אני יעשה, אבל כנראה שיקח לי כמה ימים לגבש דעה לגבי זה. אני צריכה לחשוב עם עצמי על הדברים שנאמרו פה, לאסוף את הדברים שהכי התחברתי אליהם ולקחת את זה למקום שהכי מתאים לי. אני מודה לכם שנתתם לי את היכולת לצעוד את הצעד הראשון שלי לטובת השינוי הגדול והמשמעותי בחיי, וגם אם זה ייקח כמה שנים זה יהיה שווה כל רגע כי לבסוף אני אוהב את מי שאני ויוכל לחיות עם עצמי בשלום.