הכי רחוק שיש

[natyh]

השאמאן

ברור שטמוצה קרלוס ואנחל היו כבר שיכורים לחלוטין היה ברור שאין כאן אפשרות לצאת לטיול לשום מקום חוץ מאל השאמאן : הרעיון לפנות אליו עלה בשל בדיחה מטופשת שלי : היה לי הרגל מגונה לפנות לכל כפרית בכל כפר ולשאול בתמימות סניורה דונדה סה אוביקה אל ברוחו , מאחר שאנחל וקרלוס נטו לנסות לצמצם את נוכחותם עד לכלל חוןסר נוכחות , כדי שאף אחד לא יעלה על דעתו שיש בינינו קשר כלשהו . במילים אחרות כדאי להסביר הפניה היא בספרדית סיפרותית כמעט והשאלה : היכן ניתן לאתאר את האדון וכאן במקום לשאול המפא שאלתי היכן המכשף . בספרדית זה נשמע רע ... ניתן לשאול היכן נמצא שאמאן או קורה כלומר מרפא אך בשום אופן לא מכשף . לאחר פעם פעמיים הבנתי שעלי להחליט האם להמשיך לבד או לחילופין לשים גבול לתעלולי , החלטתי לבחור באפשרות השניה אך כאשר טמוצה הופיע השיחה ביוזמתי התגלגלה לה לכיוון הלא נכון . למרות שיכרותם הברורה הצליחו אנחל וקרלוס להבחין כי החשבון נראה מופרז משהו . שכן חמישה בקבוקי בירה נוספו להם לחשבון כעת התבררה הסיבה לנדיבותו של הסוכן , פשוט הזמין ולא שילם , ממרחק הזמן כעת לא ברור לי האם שילם על עצמו אך כמובן אין זה הפרט החשוב בסיפור . אנחל וקרלוס ביקשו ממני לשמור עליהם והעבירו אלי את חפצי העירך שכן הייתי הפיכח היחיד בחבורה , אנחל קרלוס וטמוצה התנודדו להם בדרך לשאמאן ונתמכו מידי פעם זה בזה חבורת המיקי מאוסים האלה ניראו מהצד מעט מגוכחים וכעת מצב רוחי בזועף התחלף בגיחוך . ולמעשה בלאו הכי לא היה לנו לאן למהר , חיפשתי חזרה מטואיצי ( ספרו של יוסי גינסברג) וקיבלתי את ליטומה בהרי האנדים . (סיפרו של וורגס יוסה ) אבל אין מה לעשות זהו הקצב הנכון בעיירות האלה ובלאו הכי היינו עתידים להישאר כאן יותר משבוע . המשך הסיפור מחר. נתי .

 

[natyh]

שבע עשרה שנים אחרי

שבע עשרה שנים אחרי אני יושב ותוהה : מה אמר הברוחו יעני השאמאן לאנחל : מה הוא אמר ללוצ'ו אותו כיניתי בשם קרלוס מופלאות הם דרכי הזיכרון : שילשום לא זכרתי את שמו של תימצ'ה והנה הזכרונות צפים ועולים . חזרתי בבת אחת שבעה עשר שנים לאחור , וממרחק הזמן : האם לוצו התחתן עם ידידתם המשותפת של אנחל ולוצו ? האם השאמאן ידע אז משהו שבראי הזמן היה משמעותי ... האם זו היתה הסיבה למתח שהתפתח בין אנחל ולוצו ??? או אולי בשלב מסוים לוצו הפך להיות ילדת צופים : משהו כמו מרקוס בחזרה מטואיצי . ואנחל ואני הקשוחים יותר פשוט קצה נפשינו מהעניין . לא יודע ... ארבע שנים אחרי פגשתי באנחל שוב , הגעתי במסגרת העבודה לתקן מערכת אלקטרונית לספרדים : אנחל הראה לי את הכתבה שלו : וצילום הפסלים מצצפוייס : שכן זה היה שם המקום : שאלתי על לוצו והוא ענה משהו ,,,לא ממש זוכר . ישבנו באיזה בר ספרדי , ושתינו קפה . הייתי חולה כרגיל : ברונכיט אסטמה.. לך תידע . היה קר ולפני שהספקתי לסיים חטף הבר מן את כוס התה שלי ושפך אותהנ ... כן ממש כך . לא כדאי לריב אמר אנחל .. בלאו הכי לא תנצח פה . לוצו בסדר אמר אנחל מאד מפסוט . 17 שנים אחרי אני חייב להתקשר אליו ולרענן מעט את זכרוני . מחר אתקשר אליו ואמשיך את הסיפור . נתי

 

[natyh]

12 בדצמבר 03

אין ברירה צריך למצוא את הטלפון : אני מוריד את חליפת הגלישה מהארון : שנה כבר היא שם ללא שימוש יותר משנה לא השתמשתי בה , אך בקרוב אליפות אסא בגלישת רוח באילת ... אך כמה טוב לחזור ולהיות בריא . אני פותח את הארון ומעלעל בפנקסים הישנים : הכל כתוב בתמציתיות : מעולם לא ניהלתי יומן , הכל בזיכרון המדהים שלי . באחד הדפים מופיע קאחאמקה 3 במרץ 87 ולידו הכתובת לואיס אוליביירה חינר : וכתובת לא ברורה במדריד , כתובת ברורה הרבה יותר , באליקנטה . אנחל לא מופיע : קדימה ואחורה שום דבר ... מעלעל בכרטיסי היקור : שום דבר ... בפתק האחרון מופיע : אנחל מרטינז ברמחו , ריימונדו פרננדז ווייה וורדה 37 28003 מדריד . וטלפון . רחוב רוומודוס פרננדז ווייה וורדה 37 12 בדצמבר 03 . הקריין ממלמל משהו על ריאל מדריד הכלבה נובחת , לפתע מצלצל הטלפון . אסטוי בוסקנדו א אנחל מרטינז נשמע הקול בצד השני . אנחל נו אסטא קובעת הגברת בפסקנות .. אנחל אינינו . נו אסטא ( כלומר היא יודעת על מי מדובר אני מתעודד) יו סוי אמיגו דה אל דה איזראל אני מוסיף נו אבלה קון אל פור אניוס. לא דיברתי איתו שנים אני חבר ישראלי שלו . קירה סו טלפונו ??? אתה רוצה את הטלפון .. קלרו בוודאי פור פבור דה מי לו . ימה מי אן אונה אורה תתקשר עוד שעה ואמצע אותו . מסכמת הגברת . ולכן כרגיל ההמשך נדחה . נתי

 

[natyh]

אנחל ולואיס 2003

שתים עשרה בלילה בארץ : עשר במדריד ספרד , אנחל עונה לטלפון לאחר 3 צילצולים בלבד , מתנשם בכבדות : אולה אנחל קומו אסטס : מה שלומך : בסדר קיאן אס מי אתה שואל אנחל : מה אמר לך המכשף בצצפויס אני לא מותר לו , אנחל לוקח אוויר בכבדות ומקטר משהו שנשמע בערך כך רק הרגע נכנסתי הביתה , הביתה זאת אומרת קומה רביעית בלי מעלית . גם אז היה לך קשה אני דורך שלא לצורך על יבלות כאובות , אתה זוכר את אותו היום בו הלכנו 45 ק"מ וסחבת 20 ומשהו ק"ג של מצלמות והתמוטטת בדרך . מה לעשות לא כולם שירתו בצבא כמוך מחזיר אנחל כועס משהו , ומעמיד אותי במקומי. עכשיו הוא זוכר , זוכר , זוכר היטיב, אבל אני סובל מאסטמה אנחל אני מיתמם ומוצא שיטה להתחמק מהמבוכה , טוב זה עבד עכשיו הוא כועס פחות . לוצו התחתן עם כרמן. זו אותה חברה שהיתה לו אז נכון ? כן . וברוחו אמר לו משהו בקשר איליה . לא זוכר אני לא הייתי שם , הוא שוב לא זוכר הוא היה שם ועוד איך היה . איזה כיף לשמוע ממך אחרי כל כך הרבה זמן, זה לא יעזור לו התרגיל הזה איך הוא משנה לי את הנושא פה אז מה אגיד שלא כיף לשמוע אותו ... ב94 עברתי שוב בספרד פגשתי באחותך היית בנסיעה שוב , מה היא לא סיפרה לך? טוב יצאתי מזה אבל מאנחל לא אוציא כלום מסתבר . אני אדבר עם לוצו עונה אנחל לשאלה שלא נשאלה . נו אז איך אני מוכיח את התיזה שאני מנסה להוכיח פה ??? לויה שכן זה היה שם המקום במחוז צצפויס פירו שנת 87 השעה חמש בערב : טמוצה יושב על הרצפה שיכור מכרסם עלים משקית קוקה ענקית: השאמאן יקבלללל אותככככם הוא מגמגם שיכור , הההמתנה מתערכת ולסוף אנו נכנסים אל אולם קטן מתישבים במעגל כיסאות ומתבקשים לשאוף נוזל לאף , אני כמובן מסרב ,לוצו ואנחל למיטב זכרוני מבצעים בציתנות . ומכאן מה היה שם אז האם זכרוני מטעני??? טרס קנטוס יישוב קטן בסביבות מדריד ביתם של לוצו וכרמן . בואנוס נוצס כרמן כך אני קירו אבלר קון לואיס . בואינוס נוצס נשמע לוצו מהצד השני ברור וחד . מה אמר לך הברוחו בצצפויס אני חותך ישר לעניין : כאילו לא עברו 17 שנה מאז כאילו זה קרה אתמול . זה לא היה בצצפויס עונה לואיס לוצו זה היה ביישוב קטן, בשם לויה הוא ממשיך מופתע לא מוכן , מי זה הוא חוזר לעצמו לרגע נכון זה קרה בלויה לשם הגענו אחרי שלואיס התלונן על פריחה שמפריעה לו , ושלח אותנו מספר פעמים למכבסה המקומית עם בגדיו, פריחה 17 שנה מה פתאום אני נזכר בזה עכשיו זה נתן הוא עונה לעצמו : אתה היית איתנו שם , ודאי מה שכחת שזה היה רעיון שלי אני מחזיר מיד. שאלתי אותו שתי שאלות הוא עונה אחת מה שלום כרמן : והוא ענה שקשה לו לראות בגלל גרינגוס גבוהים בעלי שיער בלונדי שמסתירים אותה , ואחר כך לאחר זמן רב הוא זיהה בחורה חייכנית בלונדית שעונדת מחרוזת םנינים. אז הוא ראה אותה , כן הוא ראה . והשאלה השניה , אתה זוכר את הפריחה שהיתה לי : עכשיו תורו של לוצו להכות בי , אני מודה שכחתי . איך שכחתי ... למחרת היום לוצו התפשט ערום נכנס למקלחת רותחת ושלח את אנחל להרתיח לו את כל הבגדים ביום הכי חשוב , הוא נשאר במלון לבד ביום בו הלכנו 45 ק"מ איך שכחתי. שאלתי אותו מה זה : זהו אבק חורבות ענה הברוחו . מדהים 17 שנה אחרי לוצו מספר שמעולם לא ראה את הברוחו השיחה התנהלה באמצעות מתוכים , הוא שמע רק את קולו . איך מתוכים הוא היה שם 17 שנה אחרי לוצו זוכר כל פרט וזוכר שהיה מטושטש , איך זה יכול להיות . משך הסיפור בהודעה הבאה נתי

 

[shant]

ממממ.........

as far as i went...... תורכיה, איזור אולימפוס...לא רחוק מהעין (וכעת מאוד קרוב אל הלב). קיץ, לילות חמים זרועי כוכבים. שמונה ימים של טירוף חושים בבקתה רעועה וקסומה על עץ, חושות מלאות כריות וים....המון ים.. החוף הכי יפה שראיתי. בלילה בד"כ הכניסה אסורה אל החוף עקב צבי ים ענקיים שמטילים שם ביצים. באחד הלילות, הלכנו. לקחנו שמיכה ופנסים, חצינו את המעיינות ואת חיות הלילה בין שרידי העיר העתיקה אולימפוס, והגענו לכל היופי הזה. פרשנו את השמיכה במקום בו הנחל מתחבר אל החוף, רצועה של ספק חול ספק אבנים קטנות, הוא נשכב ואני אחריו. כל העולם פרוש מולנו. רק להרים את העיניים ולגעת..... מי צריך יותר. כל השמיים בעיניים, כל הקסם בידיים, כל החיים כאן עכשיו.... אפילו השוטרים התורכים לא גרעו מכל ההוויה הזאת כאשר עברו מעלינו בסיור השיגרתי. איך צחקנו... אחרי כמה שעות נרדמנו, אחד בתוך השנייה, מוקפים בכוכבים נופלים, צבים גדולים וכמה שוטרים חביבים דוברי שפה מצחיקה שאלוהים יודע איך הם מבינים. כשהקור החל להעיר את כל החלומות המסוכסכים לי בשיער, החלטנו לפרוש לעבר הבקתה, בעיניים כמעט עצומות.. עד היום אני לא זוכרת איך הגענו, רק את היד שלו מחזיקה אותי

 

[Yo-man]

מקסים...

 

[נגה28]

הכי רחוק - קיריבס

המקום הכי רחוק שהגעתי אליו, גם גיאוגרפית וגם תרבותית, זה איי קיריבס (Kiribati) באוקיינוס השקט. כדי להגיע, טסתי מניו זילנד 3 שעות לפיג'י, ועוד 3 שעות לשם. מיקום - האיים נמצאים על קו המשווה, קרוב לקו הזמן הבינלאומי. אלה איים לחלוטין לא מתויירים, וזו חוויה ייחודית ומדהימה להיות שם. הכל מאוד מאוד מסורתי ולא נגוע, בעיקר באיים החיצוניים (הקטנים והפחות מיושבים מהאי המרכזי). תרבות ונורמות חברתיות שונות לגמרי, עד כדי מועקה מאוד מוחשית בשביל תייר מערבי שרגיל לפרטיות. מרתק ומאוד אחר.

 

[sela v]

הכי רחוק שלי

יש לי כמה וכמה סיפורי הכי רחוק. דבר ראשון, שניים כל כך קרובים, אבל בעצם כל כך רחוקים. הראשון קוניטרה בסוריה, אפשר ממש לגעת בהר שממול, שהוא כבר בישראל, אבל אפילו אסור להזכיר את המילה ישראל בקוניטרה, אמנם שאלתי את המלווה שלי מה זה שם, והוא אמר ישראל, אבל חס וחלילה אם הייתי אומר שאני מישראל. מקום שני בית מלון בביירות, שכחתי את שמו, בדיוק היה באותו יום משחק הגמר של מכבי ת"א בכדורסל בו היא הפסידה בגמר

ראיתי את המשחק בערוץ הספרדי והקשבתי ברדיו אוזניות ב-AM למהלך המשחק בעברית מרשת ב'

הכי רחוק על הרים, היה ה-ABC בנפאל, מרחק של מינימום (לזריזים) מהכביש הקרוב ביותר, ועל הרי הרוונזורי באוגנדה, גם איזה יומיים שלושה מהכביש. עוד מקום רחוק הוא האי המקסים קססה שבאגם ויקטוריה באוגנדה, יש להם עוד מרכזית טלפונים לפחות לפני 6 שנים, שצריך לחבר כבלים למרכזיה כדי לדבר. עוד משהו רחוק הוא ביקור במלאווי שכשהייתי שם אמרו לי שיש להם רק 8 קווי טלפון בינלאומים לכל המדינה, אבל בטח גם ב-96 זה כבר לא היה מדיוק, כי היה יחסית קל להתקשר לארץ.

 

[assael10]

מה לעזאזל עשית בלבנון וסוריה ?

 

[sela v]

מה שכל תייר עושה במדינה

שהוא מטייל בה

 

[Lady of the Ring]

צוקי מוהר, אירלנד

סטיוארט התבלבל בפנייה, ובמקום להוריד אותנו בתחילת המסלול, הוא הוריד אותנו במרחק של "כחצי שעה מתחילת המסלול", הראה לנו עם היד את הכיוון, ואמר שזאת לא צריכה להיות בעיה בשבילנו. הוא רק שכח להגיד שבדרך יהיו גדרות חשמליים שנצטרך לקפץ מעליהם, וגם עדר של שוורים זועמים. וככה היינו קבוצה של 11 אנשים מכל העולם, מפלסים את דרכנו בשדות. הגענו לגדר הראשונה, מרינה קיפצה מעליה בקלילות, ואני הבאה בתור. כשקיבלתי זרם ברגל, קיללתי את היום שבו ויתרתי על בלט. כולם מסביב ניסו לעזור, אבל זה פשוט היה כל כך מצחיק ומפחיד בו זמנית...בסוף איכשהו עשיתי זאת. המשכנו ללכת, כשפתאום קלטנו שיש עדר שלם של שוורים שעומדים ביחד ובוהים בנו. אינסטינקטיבית, כל הקבוצה הסתכלה עליי, "יש לך מכנסיים אדומים" הם אמרו לי, מה שהיה מאוד נכון. לרגע נלחצתי, אבל אז נזכרתי שראיתי פעם באיזו תוכנית ב"נשיונל ג'אוגרפיק" ששוורים הם בעצם עיוורי צבעים ורגישים לתנועה. אז הלכנו לאט ובשקט, כשאני מתחבאת מאחורי ליסה, שהייתה די גבוהה והסתירה אותי. באיזשהו שלב, לוקה חטף קריזה והתחיל לרוץ, מה שכנראה מאוד הפחיד את השוורים, כי הם התחילו לרוץ...לכיוון השני. האדמה רעדה כמובן, בכל זאת, 10 - 12 שוורים

מתפקעים מצחוק, התחלנו לרוץ גם כן לכיוון תחילת המסלול. עוד גדר, שהפעם הייתה יותר גבוהה, ויכולתי לעבור מתחתיה. אנחנו בטוחים מפני השוורים. או כך חשבנו. השדה הבא היה מלא ב"מוקשים", או בעברית צחה - גללי פרות. זה היה מסריח...אבל עדיין היה אפשר לראות פיסות דשא ירוק. עוד גדר. הפעם היה לידה סלע, אז יכולנו לקפוץ מעליה בבטחה. אנחנו כבר רואים את תחילת המסלול במעלה הגבעה, מאושרים שהצלחנו לנווט בלי מפה ומצפן. חסרי סבלנות, התחלנו לרוץ שוב, ואני התעלמתי מהעובדה שקשה לי לנשום, המשכתי לרוץ. עוד גדר. אלוהים, מה יש להם מכל הגדרות האלו?! מתנשפת בכבדות, נזכרת שהשארתי את המשאף בתיק, ואת התיק במיניבוס של סטיוארט. מנסה להירגע, ולנשום עמוק. הגדר הזאת הייתה גבוהה, אבל אי אפשר היה לעבור מתחתיה כי היו שם מלא שיחים קוצניים. קטיה, כריס ולוקה עזרו לי לעבור והמשכנו לעלות, אני כבר הפסקתי לרוץ, וכולם כבר עקפו אותי. כשהגעתי סוף סוף למעלה, ראיתי את כולם עומדים ובוהים בתדהמה. אני עוד לא ראיתי את מה שהם רואים. מרינה צעקה אליי, "קדימה אביב, את חייבת לראות את זה!!!" עוד שלושה צעדים, ואני שם. הסחרחורת גוברת, אבל הסקרנות עוד יותר. אחת...שתיים...שלוש. עשיתי את זה. ועכשיו אני עומדת על קצה צוק, מסתכלת בתדהמה כמו כולם. הנוף המדהים שנגלה לפנינו היה עוצר נשימה, יופי על-טבעי. כאילו עמדתי על גג העולם. הצוקים הכי גבוהים שראיתי, האוקיינוס האטלנטי, הגלים שנשברים על הצוקים, והשמש שמתחילה לשקוע. הייתי חייבת לשבת לרגע כדי להסדיר את נשימתי. מרינה, פבלו ושרון נשארו איתי קצת, וכל השאר התחילו ללכת במסלול. לאחר כמה דקות, המשכנו גם אנחנו. לא דיברנו בינינו, כי היינו עסוקים בלהתפעל מהנוף. לאט לאט, הם התקדמו ואני נשארתי לבד במסלול. לא שמעתי ולא ראיתי אף בן אדם באופק, הקולות היחידים היו של השחפים שריחפו ממש קרוב אליי, הכבשים והפרות, והגלים שנשברים על הצוקים. השמיים כבר החליפו גוון ונהיו כתומים-אדומים. היה שקט, האויר היה צלול...מצד שמאל היה רק ים, מצד ימין שדות ירוקים עם כבשים ופרות, והרגשתי הכי לבד ביקום. אבל וואו, זאת הייתה הרגשה מדהימה. משהו שאי אפשר לתאר במילים. כשהגעתי לסוף המסלול, ראיתי שוב את כולם, וגם סטיוארט היה שם עם המיניבוס, עם חיוך מרוח לו על הפרצוף כשהוא רואה אותי הולכת כמהופנטת. הוא אמר שיש עוד זמן עד שנמשיך בדרכנו לדולין, אז ישבתי על קצה הצוק, עם הרגליים תלויות באויר. היה קצת מפחיד בהתחלה, אבל האויר היה כל כך טוב...קטיה הצטרפה אליי, וכשאנחנו מביטות בשקיעה, החלפנו חוויות מהמסלול. וראינו שכל השאר כבר מתכוננים לעזוב והולכים לכיוון המיניבוס. "אנחנו גם צריכות ללכת, את יודעת" קטיה אמרה לי, לא מורידה את עיניה מהשקיעה לרגע. "אני מניחה שכן", עניתי והוספתי, "אבל מצידי, אפשר להקים כאן אוהל ולבלות פה את הלילה" מה שהיה בלתי אפשרי, כי...לא היה לנו אוהל. וכך, בצער רב, נאלצנו לקום ולהצטרף לשאר הקבוצה ולהיפרד מגן העדן.

 

[shant]

וואו!

 

[shant]

וואו!

 

[sela v]

הכי רחוק שיש

 

[enwhysea]

הכי רחוק אבל הכי קרוב

הייתי מעבר לים ויבשות שונות... אבל הכי רחוק שהרגשתי בחיים זה היה שהקפצתי משהו הביתה לקלנסווה, שישבתי בבית של חבר דרוזי בפקיעין שנסעתי בצהרים ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, שראיתי את הים בעזה או שביקרתי בחג המולד חבר נוצרי ביפו. לפעמים התרבות(או דת) מרחיקה הרבה יותר מהמקום... ושזה כל כך קרוב... זה רק נראה עוד יותר רחוק. כולם חיים בעולמות שונים.. אבל כולם יחד באותו עולם.

 

[רודריגו הגדול]

והכי רחוק שלי היה

ויאטנם. מקום מדהים ומומלץ עם אנשים חמים, אוכלוסייה נהדרת, אוכל טעים וזול ובקיצור גן עדן.

 

[ניצת שושן]

הכי רחוק שיש

קניה יותר מדויק מומבסה לא זו של התיירים אלה החיים האמיתיים. כדרכי בקודש בכל מדינה שמגיעה אליה ותהה הכי קרובה מתחברת מיד למקומיים , רוצה לחוות את האוירה , את החיים לא את מה שמוצג לראווה לתיירים וכך כבר ביום הראשון לשהיה בקניה התחברנו לבחורה אתיופית שחיה בקניה קבענו איתה למחרת ליסוע איתה לכפר בו היא חיה. על הבוקר עולים על ה"אוטובוס" המקומי שהוא בעצם מיניבוס שעליו עולים עד שכבר אין מקום לגפרור (בעמידה כמובן). בדרך כשרוצים לרדת הנהג מאט והנוסעים קופצים מהרכב תוך כדי נסיעה... לנו לאחר כבוד הוא עצר בפתח הכפר... בקתות קש הרצפה אדמה את המיים מובילים בג'ריקנים גדולים על מריצה וכל עקרת בית מגיעה עם כלים למלא בהם את המים... הבישול על פתיליה מקלחת לתינוק בגיגית גשם יורד וטיפת מיים לא נכנסת לבקתה

נערים משחקים בכדור ואחרים יושבים נשענים על הבקתות עולם אחר מקום בו הזמן עומד מלכת שום דבר לא בוער הסקרנות והרצון שלהם ללמוד ולדעת מדהים כך שבני הבכור ואני בזמן שלביתי הקטנה עושים צמות (אח חזרנו הביתה עם כינים קניתיות גזעיות) באחת הבקתות לומדים סווהילית ומלמדים במקביל עברית חוויה . עוד אחת באותה מדינה היתה בכפר האמנים עת תפסתי ישיבה עם אחד היוצרים מתחת לסככה בחם של 40 מעלות , יושב ובעזרת פטיש ומסתת יוצר דמויות של חיות . בול עץ שהופך מול עיני ליצירת אמנות מדהימה ביופיה (ומי היה מאמין שזו אינה עבודת מכונה). עולם אחר עולם בו העוני שולט אך בני האדם שמחים עולם בו שום דבר לא בוער עולם שהייתי רוצה לבלות בו קצת יותר (כן , היו רגעים שקינאתי בהם בפשטות שבה הם חיים)

 

[goldyboy]

הכי רחוק שאני הגעתי

זה אנגליה, צרפת ושוויץ. שאר המקומות יותר קרובים (יוון, טורקיה, קפריסין, איטליה). עוד לא הייתי בהודו או בדרום אמריקה אבל החלום שלי זה להיות ב: סקוטלנד, ג'מייקה (יא מאן) והודו. מקווה שאגיע בחיי לפחות לאחד משלושת המקומות האלה.