נאה דורש נאה מקיים. אינדונזיה
ב-96, עת הופשרו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל להרבה מדינות בעולם, מצאתי את עצמי עם ויזה לאינדונזיה. אחת מחברות הנסיעות הסכימה לרשום אותי כנוסע שלהם בטיול מאורגן, וכך נסעתי לבדי עם התרמיל, עם תחושה של מגלה ארצות, למדינה המוסלמית הגדולה בעולם. לא היו מטיילים אחרים שהכרתי (או ב"למטייל") שביקרו שם ויכלו להמליץ לי, והאינטרנט אז עוד לא היה מה שהוא היום. הסיפור שלי מתחיל בבאלי, שבוע אחרי שנחתתי בג'קרטה הבירה (עיין במפה) ואחרי נסיעות אוטובוסים ורכבות לא קצרות. בבאלי פגשתי 2 בנות מני-זילנד, 2 איטלקים ובחור בריטי אחד, ויחד החלטנו לעבור מסלול של 1500 ק"מ באוטובוסים וסירות על לאי "פלורס" (עכשיו ממש חייבים לעיין במפה). שיא הטיול הגיע כשהגענו לצד המזרחי של האי סומבאווה באיחור למעבורת היומית ששטה לאי קומודו, איפה שאפשר לראות את דרקוני קומודו - הלטאות הגדולות בעולם, באורך 4 מטר - אוכלות בשר (צבאים בדר"כ). נאלצנו לבזבז זמן עד שהבנו שאין סירה נוספת לאי ושהאיטלקים חייבים לצאת הים או שהם יאחרו טיסה. ירדנו לנמל וחיפשנו דיג שיסכים לקחת אותנו. הוא "שדד" אותנו במחיר 100$ - שזה ממש המון במושגים שלהם, ואנחנו מצידינו הסכמנו להוציא 16$ כ"א בשביל שלום הקבוצה. עד שהתארגנו נהייה ערב וכך יצא שעלינו על הסירה (6 מטרים אורכה) ממש עם השקיעה, השמש נעלמת מאחורי האי ממנו יצאנו, הירח היה מלא, צהוב וגדול, והתחיל לזרוח מולינו מיד עם היציאה מהנמל. עם רדת החשיכה יכולנו לראות את הסלעים בעומק 3 מטר מתחתינו בזכות האור החזק של הירח והמים הצלולים והשקטים. כדי להשלים את האוירה - הבריטי החליט ללכת לישון על ריצפת הסירה, האיטלקים ואחת הבנות עלו לגג תא החובל ואני נשארתי בקידמת הסירה עם הבחורה השניה, מפצל אזניות לווקמן ("Dead can dance" אם מישהו מכיר), עטופים בסרונג, בין איים טרופיים, בירח מלא, בסירה שכורה, במדינת עולם שלישי - בדרך לראות דרקונים. כבר למחרת ידעתי שבחיים אני לא אצליח לשחזר רגע יותר רומנטי מזה, גם לא עם אהבת חיי (והיא הייתה רחוקה מזה). נשארנו ערים כל השיט, עד 4 בבוקר, אז הגענו לקומודו. לא יכולנו לרדת מהסירה מחשש להיות טרף ללטאות, וחיכינו לזריחה. אז לקחנו סיור מודרך ברגל, ובמזל מצאנו 4 "דרקונים" סועדים על קרביו של צבי שצדו שעה קלה לפני בואנו. זה היה מחזה נדיר ומדהים שהיה שווה את כל התלאות לפני ואחרי אותו רגע (והיו גם כאלה). אח"כ המשכנו לפלורס, חזרנו את כל הדרך לבאלי, אמרנו יפה שלום ונפרדנו. אבל היא כל כך שולית בסיפור - זה רק הקונספט של "מישהי" בתוך הסיפור הזה שהפך אותו לכזה חוויתי, ואני מודה לה על כך.
