הכי קשה
הכי קשה, זה להתעורר כל בוקר לעוד יום שהוא לא יהיה בו. לדעת שהוא לא יראה את השמש זורחת לעוד יום חורפי או קייצי, הוא לא יחכה לשלג ביחד עם כולם, הוא לא יילך ללימודים, לצבא או לעבודה. הכי קשה, זה ביום הזכרון, באזכרה השנתית, ביום ההולדת ובחגים. כל שנה. הכי קשה, זה להיזכר באיך היה כשהוא היה כאן. איך חגגנו את פסח, איך הוא לקח אותי לראות זיקוקים ביום העצמאות. איך שיחקנו מונופול שעות רק כדי לא לתת לשני לנצח. איך צחקנו ביחד, איך הוא היה מעיף אותי מהחדר שלו כשבאו אליו חברים. איך הוא ניגן יפה בגיטרה, ולמוזיקה היה מקום כל כך גדול בחיים שלו. איך הוא סיים תיכון, והופיע במופע סופשנה וכולם נשפכו מצחוק. איך הוא התגייס ואמא בכתה. איך הוא חזר הביתה בסופי שבוע וכולנו חיכינו לו. איך היה פה ריק כשהוא סגר שבת. איך הוא עלה לקו בלבנון ודאגנו. איך הוא נהרג שם. הכי קשה, זה לחשוב על איך שהוא נהרג. על הפרטים הקטנים, שאני לא בדיוק יודעת ואני לעולם לא אדע. אם כאב לו, אם זה היה מהיר. על איך שהוא הרגיש ועל מה שהוא חשב. הכי קשה, זה לחשוב מה היה אם. אם הוא לא היה נהרג. אם הוא היה פה עכשיו. הוא היה כבר בן 25.5. מעניין מה הוא היה עושה. איך הוא היה נראה. איך היה הקשר בינינו. איך המשפחה היתה נראית, אם הוא עדיין היה כאן. הכי קשה, זה להבין שהכל השתנה מהקצה אל הקצה ברגע שהוא נהרג. אני שונה, השגרה שונה, המשפחה שונה. הבכי שונה, הוא מכיל בתוכו הרבה יותר כאב פתאום. לצחוק יש צליל של אשמה לפעמים. השמחה לא תהיה שלמה, והעצב תמיד יהיה עמוק יותר. הכל מקבל משמעות שונה- משפטים שהיה אומר, שירים שאהב. השיר "מה אברך" ו"הקיץ האחרון". הטקסים ביום הזכרון. הכל. הכי קשה, זה לגעת בדברים שהיו שלו. בחפצים, שנשארו גם הרבה אחרי שהוא הלך. בכומתה, במדי א' שעדיין שוכבים איפשהו מגוהצים. כאילו הוא עוד ילבש אותם. בדסקית, עם השם והמספר האישי, שהיתה עליו גם כשהוא נהרג. באלבום תמונות, עם התמונות שלו כשהיה ילד ואח"כ גם נער וחייל. ואז זה נגמר, כי כבר אין תמונות מתקופות מאוחרות יותר בחייו. כי כבר לא יהיו תקופות כאלה. הכי קשה, זה להתגעגע אליו. כל יום, כל דקה. לשמוע את השיר "Stairway to heaven" ולהתגעגע לאיך שהוא היה מנגן את זה בגיטרה, פעם אחר פעם, עד שזה היה מספיק טוב לדעתו. להתגעגע לחיבוק שלו, לצחוק שלו, לאופי הנדיר והמקסים שהיה לו. להתגעגע לאיך שהוא היה, לאיך שהוא כבר לא יהיה. הכי קשה, זה לדעת שאני לעולם לא אראה אותו יותר. הוא לא ייכנס יותר הביתה בשישי בצהרים אחרי שסגר 21, הוא לא יספר לי בדיחה חדשה שעדיף שההורים לא ישמעו, הוא לא יעזור לי "לקלקל" את אחותנו הקטנה, הוא לא יהיה שם בכל הארועים השמחים שייקרו לנו בחיים, הוא כבר לא שם יותר מ-6 שנים. הכי קשה, זה להבין, שלזמן, ששולט בכל תחומי החיים שלנו, כבר אין משמעות פה. כי למרות שהשנים ימשיכו לעבור, בשבילו זה כבר לא משנה. הוא לא יגדל, הוא לא יקים משפחה, הוא לא יעשה יותר כלום. ולזמן הזה כבר אין משמעות, כי גם אחרי חודש, שנה, 6 שנים ו-4 חודשים, זה עדיין כואב. וזה תמיד יהיה שם, זה תמיד יכאב. גם עוד 20 שנה. אולי קצת אחרת. אבל זה תמיד יהיה חלק ממי שאני. הכי קשה, זה לעבור תקופות קשות, שלאו דווקא קשורות אליו. אבל אולי אם הוא היה כאן אז היה יותר טוב. אבל אני לעולם לא אדע, כי הוא לא פה. הוא לא פה לעודד אותי ולנגב לי את הדמעות כשאני נשברת, גם אם זה בכלל לא קשור אליו. גם אם זאת רק תקופה כזאת, שקשורה לחיים שיש לי עכשיו ולו אין חלק בהם. הכי קשה זה להמשיך לחיות כרגיל, כשחלק כל כך גדול ממני חסר. מת איתו. ועדיין צריך להמשיך, לחייך, לצחוק, להיות כל מי שהייתי לפני אבל קצת שונה. מבפנים. כי מבחוץ הכל נראה אותו דבר. החלל הוא רק עמוק בפנים. להמשיך לגדול בגיל, למרות שהוא כבר לא. פשוט להמשיך, בלעדיו. הכי קשה זה להחליט שאני באמת רוצה, לחיות, בלעדיו.
הכי קשה, זה להתעורר כל בוקר לעוד יום שהוא לא יהיה בו. לדעת שהוא לא יראה את השמש זורחת לעוד יום חורפי או קייצי, הוא לא יחכה לשלג ביחד עם כולם, הוא לא יילך ללימודים, לצבא או לעבודה. הכי קשה, זה ביום הזכרון, באזכרה השנתית, ביום ההולדת ובחגים. כל שנה. הכי קשה, זה להיזכר באיך היה כשהוא היה כאן. איך חגגנו את פסח, איך הוא לקח אותי לראות זיקוקים ביום העצמאות. איך שיחקנו מונופול שעות רק כדי לא לתת לשני לנצח. איך צחקנו ביחד, איך הוא היה מעיף אותי מהחדר שלו כשבאו אליו חברים. איך הוא ניגן יפה בגיטרה, ולמוזיקה היה מקום כל כך גדול בחיים שלו. איך הוא סיים תיכון, והופיע במופע סופשנה וכולם נשפכו מצחוק. איך הוא התגייס ואמא בכתה. איך הוא חזר הביתה בסופי שבוע וכולנו חיכינו לו. איך היה פה ריק כשהוא סגר שבת. איך הוא עלה לקו בלבנון ודאגנו. איך הוא נהרג שם. הכי קשה, זה לחשוב על איך שהוא נהרג. על הפרטים הקטנים, שאני לא בדיוק יודעת ואני לעולם לא אדע. אם כאב לו, אם זה היה מהיר. על איך שהוא הרגיש ועל מה שהוא חשב. הכי קשה, זה לחשוב מה היה אם. אם הוא לא היה נהרג. אם הוא היה פה עכשיו. הוא היה כבר בן 25.5. מעניין מה הוא היה עושה. איך הוא היה נראה. איך היה הקשר בינינו. איך המשפחה היתה נראית, אם הוא עדיין היה כאן. הכי קשה, זה להבין שהכל השתנה מהקצה אל הקצה ברגע שהוא נהרג. אני שונה, השגרה שונה, המשפחה שונה. הבכי שונה, הוא מכיל בתוכו הרבה יותר כאב פתאום. לצחוק יש צליל של אשמה לפעמים. השמחה לא תהיה שלמה, והעצב תמיד יהיה עמוק יותר. הכל מקבל משמעות שונה- משפטים שהיה אומר, שירים שאהב. השיר "מה אברך" ו"הקיץ האחרון". הטקסים ביום הזכרון. הכל. הכי קשה, זה לגעת בדברים שהיו שלו. בחפצים, שנשארו גם הרבה אחרי שהוא הלך. בכומתה, במדי א' שעדיין שוכבים איפשהו מגוהצים. כאילו הוא עוד ילבש אותם. בדסקית, עם השם והמספר האישי, שהיתה עליו גם כשהוא נהרג. באלבום תמונות, עם התמונות שלו כשהיה ילד ואח"כ גם נער וחייל. ואז זה נגמר, כי כבר אין תמונות מתקופות מאוחרות יותר בחייו. כי כבר לא יהיו תקופות כאלה. הכי קשה, זה להתגעגע אליו. כל יום, כל דקה. לשמוע את השיר "Stairway to heaven" ולהתגעגע לאיך שהוא היה מנגן את זה בגיטרה, פעם אחר פעם, עד שזה היה מספיק טוב לדעתו. להתגעגע לחיבוק שלו, לצחוק שלו, לאופי הנדיר והמקסים שהיה לו. להתגעגע לאיך שהוא היה, לאיך שהוא כבר לא יהיה. הכי קשה, זה לדעת שאני לעולם לא אראה אותו יותר. הוא לא ייכנס יותר הביתה בשישי בצהרים אחרי שסגר 21, הוא לא יספר לי בדיחה חדשה שעדיף שההורים לא ישמעו, הוא לא יעזור לי "לקלקל" את אחותנו הקטנה, הוא לא יהיה שם בכל הארועים השמחים שייקרו לנו בחיים, הוא כבר לא שם יותר מ-6 שנים. הכי קשה, זה להבין, שלזמן, ששולט בכל תחומי החיים שלנו, כבר אין משמעות פה. כי למרות שהשנים ימשיכו לעבור, בשבילו זה כבר לא משנה. הוא לא יגדל, הוא לא יקים משפחה, הוא לא יעשה יותר כלום. ולזמן הזה כבר אין משמעות, כי גם אחרי חודש, שנה, 6 שנים ו-4 חודשים, זה עדיין כואב. וזה תמיד יהיה שם, זה תמיד יכאב. גם עוד 20 שנה. אולי קצת אחרת. אבל זה תמיד יהיה חלק ממי שאני. הכי קשה, זה לעבור תקופות קשות, שלאו דווקא קשורות אליו. אבל אולי אם הוא היה כאן אז היה יותר טוב. אבל אני לעולם לא אדע, כי הוא לא פה. הוא לא פה לעודד אותי ולנגב לי את הדמעות כשאני נשברת, גם אם זה בכלל לא קשור אליו. גם אם זאת רק תקופה כזאת, שקשורה לחיים שיש לי עכשיו ולו אין חלק בהם. הכי קשה זה להמשיך לחיות כרגיל, כשחלק כל כך גדול ממני חסר. מת איתו. ועדיין צריך להמשיך, לחייך, לצחוק, להיות כל מי שהייתי לפני אבל קצת שונה. מבפנים. כי מבחוץ הכל נראה אותו דבר. החלל הוא רק עמוק בפנים. להמשיך לגדול בגיל, למרות שהוא כבר לא. פשוט להמשיך, בלעדיו. הכי קשה זה להחליט שאני באמת רוצה, לחיות, בלעדיו.
רק רציתי להגיד תודה שקראתם..הלוואי ולא היה צריך להזדהות.. אוריאל- באמת סיפור מעניין, אני חושבת שלפעמים שתיקה אומרת הכי הרבה. דווקא אני, שאיבדתי, לא תמיד מוצאת את המילים לנחם אחרים..לפעמים מבט, דמעה, אומרים יותר ממילים.