הכי קרוב שאפשר
לא יודעת איפה להתחיל. היה לי כבר רע המון זמן. נשואים כמעט 7 שנים. שני ילדים בני שש ושלוש. רציתי מלאן פעמים להפרד. רציתי טיפול. והוא לא הסכים לכלום. לא לקח ברצינות את כל הרע שטענתי אליו. ולפני חודשים היה פיצוץ. כמעט בגידה שלי. החלטנו לנסות שוב. התאמצנו מאוד ואז התחילו הריגולים והמעקבים. והשקרים. שלי. שלו. שורה תחתונה. אני לא יכולה לחיות איתו עוד דקה אחת נוספת. יודעת יותר מתמיד שהוא לא מגיע לי ומגיע לי יותר. הוא הרי סופר לא מתחשב לא מפרגן. לא עוזר עם הילדים (אלא אם כן הוא מתחנף). סופר רואה רק את עצמו. יש לו יציאות שמטריפות אותי ובשניה שהוא רואה שאני נטרפת הוא חוזר בו ומציע לי לנסות. אתמול כל כך רבנו והוא אמר שזה לא יעבוד. ועכשיו שהוא רואה שטוב לי עם זה הוא מתקשר להזמין אותי לצאת היום. ואני ממש לא סובלת אותו. ואני כל כך אוהבת את הילדים. וכל כך עמוק בקונפליקט עם עצמי לגבי הכמה רע שאני הולכת לעשות להם. הם ילדים כל כך מאושרים. ואני כל כך סובלת. ואני יודעת שגם אם יהיה לי טוב זה יהיה זמני. כי הוא עושה מאמצים בשבילי. ובשניה שמשהו יתקלקל הוא יקח את זה חזרה. כי הרי הוא לא מבין שזה המקום שלו. להיות עזר כנגדי. לעזור לי כשקשה. הכל אני מבקשת והוא נענה או לא. "אני המפרנס ואת בבית". "אין שיוויון" הוא אמר לי כל השנים. ואני במשרה מליאה בהי טק. ולא מוכנה לזרוק את הילדים לביביסיטר כל פעם שאני צריכה. ולכן ויתרתי בשבילם. על קידום בעבודה. על פיתוח עצמי. עבדתי בלילות בבית. והוא גם על זה היה עושה פרצופים. ועזרה בבית כמובן - כלום. אחרי הילדים (שהיה משכיב לישון וחושב שעשה מזה המון!!! - ממש אב השנה.) ואני הייתי מתזזת עד כמעט חצות ואז כמובן סקס.... לא היה מוכן לותר.... ואני נכנעתי.. ושוכבת כאילו מרצוני למרות שזה הדבר האחרון שרציתי. והיה כל כך רע. וכל כך מגיע לי המון. אבל אני כל כך מפחדת. רוצה להפרד ועכשיו. ממש. ויודעת שיעשה לי מרורים. יש לנו הרבה על מה לריב (רכוש). ויש בית שהוא לא מוכן שאני אשאר בו שניה אחת בלעדיו. והילדים. מה הם עשו? צריכים להתחיל כיתה א' וגן חדש עוד חודש. וככה אני אטלטל אותם??? אלוהים, אני חייבת עזרה. מוצא. נס. האבודה.
לא יודעת איפה להתחיל. היה לי כבר רע המון זמן. נשואים כמעט 7 שנים. שני ילדים בני שש ושלוש. רציתי מלאן פעמים להפרד. רציתי טיפול. והוא לא הסכים לכלום. לא לקח ברצינות את כל הרע שטענתי אליו. ולפני חודשים היה פיצוץ. כמעט בגידה שלי. החלטנו לנסות שוב. התאמצנו מאוד ואז התחילו הריגולים והמעקבים. והשקרים. שלי. שלו. שורה תחתונה. אני לא יכולה לחיות איתו עוד דקה אחת נוספת. יודעת יותר מתמיד שהוא לא מגיע לי ומגיע לי יותר. הוא הרי סופר לא מתחשב לא מפרגן. לא עוזר עם הילדים (אלא אם כן הוא מתחנף). סופר רואה רק את עצמו. יש לו יציאות שמטריפות אותי ובשניה שהוא רואה שאני נטרפת הוא חוזר בו ומציע לי לנסות. אתמול כל כך רבנו והוא אמר שזה לא יעבוד. ועכשיו שהוא רואה שטוב לי עם זה הוא מתקשר להזמין אותי לצאת היום. ואני ממש לא סובלת אותו. ואני כל כך אוהבת את הילדים. וכל כך עמוק בקונפליקט עם עצמי לגבי הכמה רע שאני הולכת לעשות להם. הם ילדים כל כך מאושרים. ואני כל כך סובלת. ואני יודעת שגם אם יהיה לי טוב זה יהיה זמני. כי הוא עושה מאמצים בשבילי. ובשניה שמשהו יתקלקל הוא יקח את זה חזרה. כי הרי הוא לא מבין שזה המקום שלו. להיות עזר כנגדי. לעזור לי כשקשה. הכל אני מבקשת והוא נענה או לא. "אני המפרנס ואת בבית". "אין שיוויון" הוא אמר לי כל השנים. ואני במשרה מליאה בהי טק. ולא מוכנה לזרוק את הילדים לביביסיטר כל פעם שאני צריכה. ולכן ויתרתי בשבילם. על קידום בעבודה. על פיתוח עצמי. עבדתי בלילות בבית. והוא גם על זה היה עושה פרצופים. ועזרה בבית כמובן - כלום. אחרי הילדים (שהיה משכיב לישון וחושב שעשה מזה המון!!! - ממש אב השנה.) ואני הייתי מתזזת עד כמעט חצות ואז כמובן סקס.... לא היה מוכן לותר.... ואני נכנעתי.. ושוכבת כאילו מרצוני למרות שזה הדבר האחרון שרציתי. והיה כל כך רע. וכל כך מגיע לי המון. אבל אני כל כך מפחדת. רוצה להפרד ועכשיו. ממש. ויודעת שיעשה לי מרורים. יש לנו הרבה על מה לריב (רכוש). ויש בית שהוא לא מוכן שאני אשאר בו שניה אחת בלעדיו. והילדים. מה הם עשו? צריכים להתחיל כיתה א' וגן חדש עוד חודש. וככה אני אטלטל אותם??? אלוהים, אני חייבת עזרה. מוצא. נס. האבודה.