הכי ילדותי שלי כאן.

[No longer]

הכי ילדותי שלי כאן.

אבל אמא'לה אמא'לה אמא'לה אמאל'ה. יש יותר מדי.
והמקומות שחשבתי שאצליח להחזיק מעמד בהם, מתפרקים לי גם. אני כל כך קרובה לפיטורים ושיסלקו אותי מהבית. שני הדברים שהיו אמורים להישאר בטוחים.
אני מסרבת להתפשר שוב על המחשבה לקחת את המצילי חיים שלי ולישון, יש מנגינות מתוקות יותר בשבילי הערב.
"אל תדאגי אמא, אני לא אהיה כמו נו לונגר."
אני ממש מרגישה שלא נשאר לי עוד זמן כאן. ואמאל'ה החיים האלה.

 

[חלומותשל אחרים]

מה? מו? מי?

מה קרה?

 

[No longer]

אני תוהה איפה ההתחלה של זה. ט'.

מתי. ניסיתי, ניסיתי להמליל את זה כדי שתוכלי להבין. ניסיתי לדבר על כל הדברים שבאמת מעסיקים אותי. כל מה שיוצא לי זה שהפיסיות שלי היא דבר בלתי נסבל. כל המילים שניסיתי לכתוב ולא הצליחו להסתדר לי בשורות, פשוט הפכו לזה שיש לי יותר מדי תאים בגוף והדברים האלה שהכנסתי לתוכי נמצאים שם בפנים והם חייבים לא להיות, והם חייבים להתמוסס, כי יש לי יותר מדי ממני ואני חייבת שזה יעלם כי אני מתחרפנת מכל הגוף הזה.

 

[lital172]

אוף מתוקה

עצוב לי שאת מרגישה ככה. כואב שאנחנו פשוט לא מצליחים לתת לגוף שלנו לחיות בשלום. הרי זה הדלק שלנו בחיים. יש את הנשמה. ויש את הגוף שסוחב אותנו לכל מקום ששומר עלינו. ושמשהו שם משתבש. לאט לאט הכל מתרסק ומאבד כיוון. למה את לא מסוגלת להכיל אותו? מה כל כך מפחיד לך שם? זה שעברת דברים קשים ופגעו בך. לא אומר שאת צריכה להמשך לסבול... להפך.. את יכולה לקום לצאת מכל זה. להתחיל לדוג לעצמך טוב. לאכול ולשתות. אני מבינה שיש דברים קשים את שומרת בתוכך ואת משליכה הכל על הגוף. אבל זה לא יפתור כלום. מה שבאת יעזור זה לדבר. להבין מה כל כך שורף לך שם. למה ומה את רוצה להעלים בתוכך כל הזמן... אני רוצה שתהיי כאן עכשיו ועוד הרבה זמן. מה עם להפסיק להכאיב ובאמת לנסות ולהתאמץ לקבל את הגוף. לכאוב ולהבין..?

 

[No longer]

אני מדברת.

זה פשוט לא עושה אותי פחות עצובה. או פחות מפוחדת, או פחות מיואשת. זה רק עושה את הדברים יותר על השולחן.

[תודה שאת כותבת לי תמיד דברים יפים]

 

[ג ר נ י ו ם]

טיפול טיפול טיפול

וסבלנות, ולזכור את עמיר לב שאמר "העצב בא ועוזב (עכשיו הוא בא)", וגם לנסות לזכור שאת אהובה ויקרה, כאן ובמקומות אחרים, ושיש לך סיבות מוצקות מאוד לכאבים האלה, אבל גם יכולת יוצאת דופן להרים את הראש, לדעת מה נכון ולא נכון, לטפל בעצמך, לחיות.

באופן יותר קונקרטי, מה קורה עכשיו? איך אפשר לעזור?

 

[No longer]

אני לא מהמבקשים.

אבל אני אוהבת אותך, ואת חשובה לי, ועצם הידיעה שאת בסביבה, חשובה לי מאד.

 

[Kalphana Vera]

כל כך עצוב וכל כך מדוייק.

אני יודעת שאצלי, כל פעם שהקיום שלי מפריע לי בצורה כל כך חריפה ובלתי נסבלת, זה לא באמת פיסי. אני מניחה שאת בטח יודעת את זה, אולי יותר טוב ממני.


(מי אמרה את המשפט שכתבת בהודעה הראשונה? אחות?)

 

[No longer]

כן.

היא התכוונה לאנורקסיה. היא התכוונה שהיא "שמנה" ורוצה לעשות דיאטה, ושלא ידאגו לה כי היא לא תגמור כמוני. אבל אמא שלי ירתה את זה עלי כאילו היא התכוונה להכל, לכל מה שקשור אלי.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

יקרה.

הדברים שהכניסו, שהיו שם, שנכנסו,
לא את עשית את זה, לא את אשמה

הכאב הוא נוראי, הרצון שייגמר הגוף והסבל שקשור בו אדיר
אבל זה לא באמת קשור, ולא באמת מבריח את הכאב

אני מאמינה שיבוא יום ותרגישי אחרת, מאמינה שאפשר לכאוב פחות.
הלוואי שהיה לי יותר להציע לך,
אבל ברגעים מאוד קשים שלי זה לפעמים היה הדבר הכי גדול-
לדעת שיום אחד יכול להיות אחרת.

 

[No longer]

אני מכירה את זה. ט'

את איך שאין מילים מול זה. אני באמת מכירה.
מה זה עוזר לי שלא אני אשמה? אני זו שצריכה לחיות עם זה בכל שניה ביום. וכשאני לא מצליחה למצוא כוחות להאמין, להאמין טיפטיפה, שיהיה אחרת, אולי, אם אשאר כאן מספיק זמן כדי לתת לזה צ'אנס לקרות, אז אני כאן ומרגישה שהקירות סוגרים עלי והתקרה נופלת, ושפשוט אין לי איך להתמודד עם זה.
אז אני לא אוכלת. ואני לא אגיע לרמות האקוטיות שיביאו לי שקט, כי אני לא מוצלחת מספיק בלמחוק את צפצופי האימה של הצד הבריא שלי. אני לא אצליח. אז נשארתי עם ה"זה לא אשמתך" הזה, שלא משנה את זה שזו כן אשמתי, כי זה לא קורה פעמיים למי שיודעת למחוק את עצמה מספיק טוב.

 

[קולדון]

מותק יקרה, (ט)

ותגידי, איך בטיפול עכשיו? זה החדש (יחסית), עדיין קיים?


אין לי כל כך מילים.... הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו, זה שאולי יש קשר להחלפת הטיפול, כלומר, שלאחרונה התחלת יותר להתמודד עם דברים קשים מהעבר שקודם בcbt לא נכנסת אליהם באותה העצמה... וזה יותר קשה, ויותר בלתי נסבל..


אני רק ממש מקווה שעם הזמן הכובד ירד, הזמן עובד לטובתך. ועכשיו זו מלחמה מטורפת, ואולי ממש בלתי נסבלת... ואחכ תוכלי לנשום.

אני זוכרת מעצמי, בסוף תקופה הכי קשה של החיים שלי, פשוט לא יכולתי לסבול את עצמי, את העולם, את המציאות...
וכל הזמן, פשוט כל הזמן התחשק לי לצרוח ולהקיא את עצמי... זה היה ממש קשה למתן את זה.
ועכשיו אותם הזכרונות- ולא באותה עצמה. ולא עם אותה השפעה...


אני מקווה שזה גם ככה איתך, בשלבים. כל פעם מתמודדים עם משהו קשה, ומצליחים לתת לו צורה הגיונית בעולם, ולהכיל אותו... ולאט לאט גם להשתלט עליו ולהפסיק לחיות מתוכו.
אני מאוד מאמינה שזה אפשרי, ותשמרי על עצמך טוב טוב בזמן הזה!!

ואת הכי מוזמנת לכתוב לי! אני אולי לא בדיוק יודעת איך להגיב אבל אני רוצה להיות שם בשבילך!

 

[No longer]

חונק לי.
הטיפול קיים אך לא מספיק, ובאוקטובר היא החליטה ללדת. [כן, אני שומעת את האבסורדיות והילדותיות בבחירת המילים שלי. אבל באוקטובר אני צריכה טיפול, אני מתחילה לימודים.אז היא לא יכולה ללכת ללדת, כי אז מה ישאר לי להגיד לעצמי כשהיום יום שני ועד יום חמישי יש עולם שלם לחצות, מה אוכל להגיד לעצמי? שבעוד 3 חודשים יהיה לי שוב טיפול, ושוב אצטרך לנסות לגשש אחרי לסמוך עליה, בבייבי סטפס? זה פשוט מייאש.]

מה נשאר לי להגיד, הלוואי שאת צודקת.

 

[שישמים אחרים]

את אהובה ואנושית

(אני חוזרת כאן על עצמי, סליחה. אבל את אנושית וזאת התשובה לכל מה שכתוב פה; הפיזיות שלך היא עובדה, מתוקף היותך אנושית, ואת מתחרפנת כי פגעו בך בצורה איומה. את מגיבה בדרך שבה אנשים - מי שהיתה ילדה קטנה, נו לונגר - מגיבים לזוועות כאלה. ועכשיו את עושה מאמצים אדירים להכיר אחרת. וזה קשה ובלתי נסבל ובלתי הוגן בעליל, אבל את - חכמה, אמיצה, אכפתית, רגישה, מדייקת ואנושית, כל כך כל כך - אני מאמינה בך ואת יכולה לזה. ואני כאן. כל דבר, כל שעה. זוכרת איך אמרה ההיא מהעבודה שלי - "אנחנו לא בנויים לעבור את החיים האלה לבד"? שוב, כי אנחנו אנושיים. בקשי עזרה. תני להיות איתך).