הכי טוב..
לפעמים אני חושבת שאנחנו נמצאים באיזה חלום, כי לא יכול להיות שזו המציאות... המקום: בית חולים תל השומר. המקום: המיון הראשי הכי טוב ללכת למיון, ככה אתה מכיר הרבה אנשים. המוני אנשים כמעט 100 יושבים ומחכים שהרופאה הבודדת והמסכנה תקבל אותם או שהכירורג הבודד יסתכל עליהם. כל מי שמגיע וקולט את מסת האנשים שמחכה בתור לפניו מקבל מבט עמום (שכנראה גם לי היה על הפנים כשנכנסתי). אז אתה יושב בים האנשים הזה, כולם חולים , פצועים, חלק מדממים, ואני מנסה לחשוב מה לעזאזל היה קורה אם היה פיגוע.. הכי טוב לחכות 4 שעות כי אז הרופאה מסכנה תבדוק אותך, ומצווה על אשפוז בן יומיים לפחות. ועכשיו.. מחכים לאישור, הכי טוב לחכות לאישור, איזה מישהו למעלה צריך לחתום על איזה פתקון. ומה? לא תחכה עוד 4 שעות? ואחרי המתנה מורטת עצבים של 8 שעות בחדר מיון עם תפרים כואבים, התקבל האישור המיוחל ואז מה? הלך להם לאיבוד ה-ת-י-ק. ומה? הם ימחשבו משהו? למה להוציא מהמחשב אם אפשר לגרום לאדם בן 87 שתשוש מיום מלא המתנה במקום המסריח הזה לחכות עוד.הכי טוב להתעלל. אז מחפשים. אבל לא מיד, לא. יש להם המון זמן. בשלב הזה התחלנו לעמוד לאחיות המסכנות על הראש, כי עם כל הסימפטיה שלי אליהן, זה כבר היה שיא העצבון. מה גם שהם התחילו לדבר על לעשות את כל הבדיקות מחדש (לא פלא שהם לא מספיקים כלום, כל דבר עושים פעמיים). בסוף, איזה חולה מצאה את התיק זרוק באיזושהי מחלקה. הכי טוב שיש חולים... ויש הרבה. ואז מגיעים למחלקה הפנימית הכי מסריחה, ריחות השתן החזקים עומדים באוויר ואי אפשר לנשום נשימות עמוקות מדי בלי לקבל בחילה (ואני עוד הגעתי בריאה). המבט המיואש של האחיות לא מעורר יותר מדי אמון. לפחות לא נתנו לו לשכב במסדרון יחד עם עוד כמה חולים. מסקנה: תשדלו מאד לא להיות חולים. ואם אתם חולים, תתאפקו, או לפחות אל תגיעו לבית חולים תל השומר.
לפעמים אני חושבת שאנחנו נמצאים באיזה חלום, כי לא יכול להיות שזו המציאות... המקום: בית חולים תל השומר. המקום: המיון הראשי הכי טוב ללכת למיון, ככה אתה מכיר הרבה אנשים. המוני אנשים כמעט 100 יושבים ומחכים שהרופאה הבודדת והמסכנה תקבל אותם או שהכירורג הבודד יסתכל עליהם. כל מי שמגיע וקולט את מסת האנשים שמחכה בתור לפניו מקבל מבט עמום (שכנראה גם לי היה על הפנים כשנכנסתי). אז אתה יושב בים האנשים הזה, כולם חולים , פצועים, חלק מדממים, ואני מנסה לחשוב מה לעזאזל היה קורה אם היה פיגוע.. הכי טוב לחכות 4 שעות כי אז הרופאה מסכנה תבדוק אותך, ומצווה על אשפוז בן יומיים לפחות. ועכשיו.. מחכים לאישור, הכי טוב לחכות לאישור, איזה מישהו למעלה צריך לחתום על איזה פתקון. ומה? לא תחכה עוד 4 שעות? ואחרי המתנה מורטת עצבים של 8 שעות בחדר מיון עם תפרים כואבים, התקבל האישור המיוחל ואז מה? הלך להם לאיבוד ה-ת-י-ק. ומה? הם ימחשבו משהו? למה להוציא מהמחשב אם אפשר לגרום לאדם בן 87 שתשוש מיום מלא המתנה במקום המסריח הזה לחכות עוד.הכי טוב להתעלל. אז מחפשים. אבל לא מיד, לא. יש להם המון זמן. בשלב הזה התחלנו לעמוד לאחיות המסכנות על הראש, כי עם כל הסימפטיה שלי אליהן, זה כבר היה שיא העצבון. מה גם שהם התחילו לדבר על לעשות את כל הבדיקות מחדש (לא פלא שהם לא מספיקים כלום, כל דבר עושים פעמיים). בסוף, איזה חולה מצאה את התיק זרוק באיזושהי מחלקה. הכי טוב שיש חולים... ויש הרבה. ואז מגיעים למחלקה הפנימית הכי מסריחה, ריחות השתן החזקים עומדים באוויר ואי אפשר לנשום נשימות עמוקות מדי בלי לקבל בחילה (ואני עוד הגעתי בריאה). המבט המיואש של האחיות לא מעורר יותר מדי אמון. לפחות לא נתנו לו לשכב במסדרון יחד עם עוד כמה חולים. מסקנה: תשדלו מאד לא להיות חולים. ואם אתם חולים, תתאפקו, או לפחות אל תגיעו לבית חולים תל השומר.
