הכי אוהבת את עצמי.

[החתולה השחורה]

הכי אוהבת את עצמי.

בזמן האחרון ביתי, כמעט בת 5, שואלת אותי שאלות בנוסח "את מי את הכי אוהבת במשפחה?". עניתי לה שאת הילדים שלי ובעלי. היא מופתעת מהתשובה הזו, כי לדעתה הכי הגיוני שכל אחד יאהב הכי את עצמו. עניתי לה שכנראה ככה זה אצל אמהות. יש למישהו רעיונות איך לפתח את השיחה הזו? האם יש כאן רובד סמוי שאני לא מודעת לו? האם היא תחוש אשמה שהיא הכי אוהבת את עצמה? בגיל 5 מותר להיות אגוצנטרי.

 

[חנה גונן]

אפשר לנצל את המגמה..

ולפתח שיחה על אהבה ביכלל לא דוקא בהקשר של יחסי אנוש אלא מישחקים אהובים מאכלים אהובים חיות אהובות וכו ומשם להגיע בהדרגה לעיקר. שלך חנה גונן

 

[ליליה והגמדים]

נכון חמודה...

את צודקת, כי מי שלא אוהב הכי את עצמו לא מצליח לאהוב אחרים. למשל. אבל זה סוגים שונים של אהבה. לאהוב את עצמך זהלהיות סלחנית אל עצמך, לקבל את כ-ל הדברים שבך, לכבד את עצמך, למצוא דברים טובים בכל דבר שאת - איך שאת חושבת, מרגישה ונראית. לא זה מה שצריך כדי לאהוב אחרים? אוף, איזה הזדמנות נפלה לך לידיים. נצלי אותה היטב ! לא כל ילד/ה מזמנ/ת כזאת ובכזו קלילות.

 

[כרמית מ.]

אצלנו תמיד אומרים

שאני (האמא) אוהבת הכי בעולם את הילדה, הילד, התינוק, האבא ואת עצמי. (וכך גם האחרים). הבעיה שלי היא דווקא בכך בשאלה איפה לעצור. מה עם ההורים שלי, ושאר משפחת המקור שלי? והרי סוג האהבה שלי לילדים שונה גם מסוג האהבה שלי לאבא שלהם, ובכל זאת חשוב לי להכניס אותו לרשימה של "אני אוהבת הכי בעולם".

 

[נדיה של ארבעה]

../images/Emo168.gif../images/Emo79.gifתשמיעי לה את השיר../images/Emo13.gif

"אני אוהבת שוקולד": "אני אוהב את סבא ואת סבתא, אני אוהב את אחותי, אבל הכי הכי הרבה אני אוהב אותי! לה-לה-לה-לה לה-לה..."

 

[החתולה השחורה]

איזה רעיונות יפים. תודה לכם.

 

[דסי אשר]

ואולי , בעצם, רצתה לשמוע, שאת הכי

אוהבת אותה- וגם זה טבעי... דסי

 

[מלמלה]

כל הכבוד לה ../images/Emo45.gif

הבחנה מצויינת - האדם הכי חשוב לכל אחד הוא עצמו ואותו צריך הכי לאהוב, לטפל ולדאוג - מה שרובנו לא עושים וכשאנחנו "לוקחים" לעצמנו זמן מיד יש תחושת אשמה: אני יוצאת לעבוד ולהתפתח ומשאירה את הילד הקטן בבית אני יוצאת לחופשה זוגית ומשאירה אותו עם סבתא ועוד..... אני (לדעתי) פחות סלחנית, סבלנית, ונותנת כשאני עייפה, רעבה, ...... אם אני יותר אפרגן לעצמי מנוחה, חופש, קנית פינוקים רק לי, יהיה לי יותר כייף להעביר זאת הלאה ואז בא הקונפליקט עם מציאות הפרנסה, עבודה, בעל, ילדים יכול להיות שהיא משקפת לך את מה שאת מרגישה ????

 

[החתולה השחורה]

למלמלה ודסי: תודה על התשובות, אבל

לא נראה לי שאתן בכיוון, כי היא אמרה בפרוש מה התשובה הנכונה בעיניה: שכל אחד הכי אוהב את עצמו. שנית, מעולם לא יצאתי לחופשה ללא הילדים, לא נשארו מעולם אצל סבתא, ואינני זקוקה למנוחה. החופש, הקניות והפינוקים נעשים אצלנו עם הילדים, וזה בעיני הכי נעים ומתאים לי. לא אוכל להנות בלעדיהם. כשאני עייפה ופחות סבלנית, אני מבקשת את סליחתם, מסבירה שאני חסרת סבלנות, ופרשת לחדר לנוח ולהרגע. הם מסוגלים להסתדר שעה בלעדי.

 

[נעה גל]

מענין שגם אני נתקלתי בדיוק באותה

שאלה השבוע (לא מהילדים שלי אלא מילדה של חברים) ואני עניתי שאני הכי אוהבת את עצמי והילדה אמרה לי "מה? את לא הכי אוהבת את הילדים שלך?!" אז אמרתי שגם אותם וגם את בעלי. אני חושבת שבכל גיל מותר וחובה הכי לאהוב את עצמך, אגוצנטריות לא קשורה לזה - אני יכולה לאהוב את עצמי ועדין (ואולי בזכות) לראות גם את האחרים (שהרי אגוצנטריות היא אי היכולת של אדם להבחין בין נקודת מבטו שלו לבין נקדות המבט של הזולת).

 

[vered4]

היום סוף סוף זה קפץ לי../images/Emo13.gif

אי אפשר להגיד, כי זו אהבה מסוג אחר. אני לא אוהבת את ילדי כמו שאני אוהבת את עצמי, אבל בכל "תחום" של אהבה, זה במקסימום. ואם השאלה היא- אם אני נדרשת לבחור בין ילדי לבין עצמי, מה אני עושה? אז בחלק מהמקרים אני אעדיף את טובתם על טובתי, במקרים אחרים להפך.

 

[החתולה השחורה]

לורד ונעה: ואם מדובר בשאלה של חיים

ומוות? האם תבחרי לחיות או תבחרי שילדייך יחיו? האם זה לא מבחן האהבה האולטימטיבי? גם אני מעדיפה לפעמים את טובתי, כי גם אני אוהבת את עצמי, אבל אם נניח, נגיע לחרפת רעב, הבחירה ברורה לי.

 

[vered4]

זה לא ממש קשור לאהבה, אלא להשרדות

את יודעת שהוראות הבטיחות במטוס וגם במלחמת המפרץ, למשל,הן שההורה קודם כל יחבוש את המצעי ההגנה ורק אז יעזור לילדו? כך שאם את תמותי מי יעזור לילדייך?

 

[נעה גל]

גם לדעתי זה ממש לא קשור לאהבה

(ותודה לאל שכך) - האינסטינקט הבסיסי של כל אדם הוא להגן קודם כל על עצמו (אמא אבא או ילד). זו לא שאלה של אהבה זו שאלה אבולוציונית ואני לא מתיימרת לדעת איך אנהג במקרים כאלה. את יודעת מתי האינסטינקט הזה יוצא החוצה? בתאונות דרכים, כאשר ילד יושב על הורה בזמן נסיעה, כשישנה התנגשות להורה יש נטיה להשתמש בילד כמגן חי על עצמו. אנחנו לא חיים במקרי קצה (למזלנו) - ובחיים האלה, הנורמלים (פחות או יותר) הילדים קודמים בהרבה מקרים לנו כהורים, ובחלק מהמקרים אנחנו קודמים להם בכל מיני החלטות. הדיון הזה הוביל אותי למחשבות על סיפורים מהשואה שאנחנו מרבים לשמוע על הורים שהקריבו את עצמם עבור הילדים שלהם - היו סיפורים כאלה, וכנראה לא מעטים, אבל, אני לא בטוחה ששמעתי אי פעם סיפור הפוך של הקרבה וזה לא בגלל שזה לא קיים. יש לי הרגשה שהיו רבים כאלה, יותר מהקודמים, אלה שזו התנהגות שקשה לנו לתפוס אותה ולהבין אותה, למרות שהיא כל כך טבעית.

 

[vered4]

יש עוד מקרה מעניין מבחינת התחושות

שלי כהורה. אני מסוגלת לחשוב על עצמי עוברת ניתוח, כדי להציל את הילד- ניתוח קיסרי למשל. וממש קשה לי לחשוב על הילדה שלי, עושה את זה למען הילד שלה (הנכד שלי למשל).

 

[החתולה השחורה]

אני מופתעת. האינסטיקט שלי יהיה

להקריב את עצמי אם ילדיי יהיו בסכנה, ולא בגלל שהנורמה החברתית מצפה ממני לנהוג כך. הזעם שחשתי כאשר מישהו פגע בילדיי, היה כאין וכאפס לעומת משהו שהרגשתי אי פעם כשמישהו פגע בי. כשאני אומרת לביתי שאני אוהבת אותה יותר מאשר את עצמי, אני אומרת זאת ללא היסוס ובבטחון גמור, דווקא משום שאני חושבת על ההתנהגות שלי במצבים הקיצוניים של חיים ומות. בחיי היום יום יתכן ולפעמים אעדיף את האינטרסים שלי על פני אלו של ילדיי, אבל במקרה חרום, ברור לי שלא. פתאום נזכרתי בדוגמה (לא קיצונית, אבל בכיוון הנכון): לפני כמה ימים החל בני לצעוק ששורף לו בבטן. כשהסתכלתי, ראיתי עקיצה, ולידה חרק שחור ומגעיל במיוחד. באופן רגיל, בחיים לא הייתי נוגעת בדבר הדוחה והעוקצני הזה, לא בלי תיווך של מקל או נייר, וגם זאת בספק רב, אבל ברגע שהבנתי שזה עקץ את הבן שלי, ואם לא אסלק אותו הוא יעקוץ שוב, ללא היסוס השתמשתי באצבעותי הענוגות והחשופות, וסילקתי אותו.

 

[נעה גל]

כל המקרים שתיארת כאן הם בגדר

הנורמה (והנורמה עוד יותר קיצונית מהדוגמאות שאת נתת) - כולנו נעשה דברים כאלה עבור הילדים שלנו ועוד יותר מזה. המקרים שורד ואני התיחסנו אליהם למעלה הם כאלה שעד שלא תהי שם (ואין סיבה שתהיי שם, ואני לא מאחלת לאף אחד להיות שם) לא תדעי איך תנהגי באמת.

 

[ימימה]

היה פעם בעיתון סיפור מחריד מימי

השואה: מספר משפחות שהסתתרו בעלית גג, ולאחת מהן היה ילד כבן שלוש, שכל הזמן השתולל ועשה רעש, שהיה עשוי לחשוף את כולם - מה שהיה גורם למותם כמובן. בסופו של דבר אביו של הילד , באחת מההשתוללויות הללו, תפס אותו ו"חיבק" אותו למוות (חנק אותו), ואף אחד לא אמר דבר, או מנע ממנו. כולם הסתכלו ושתקו. האדם שסיפר את הסיפור כתב שזה הרגע שבו איבד את אמונו במין האנושי. הסיפור הזה מלווה אותי מאז שקראתי אותו. האם אני או אנשים שאני מכירה היינו עושים ככה? זה נשמע נורא, אבל לשמחתי מעולם לא עמדתי במצבים שכאלה (והלוואי שלא אעמוד), ועד אז איך אוכל לדעת?

 

[zimes]

מצב חירום: מעשה שהיה (ומעסיק אותי)

גזיה התפוצצה מולי, בזמן שבישלתי. הילדים הסתובבו מסביב (אכלו פירות עד שהאוכל יהיה מוכן), דולב בדיוק ניגש לאבא כדי לעזור לו להוסיף מים לסיר, הדס - אין לי מושג איפה היתה. התפוצץ - קמתי ורצתי. חשבתי שאני בוערת, והתלבטתי אם אני צריכה לשכב-להתגלגל כדי לכבות את עצמי. רק אחרי שהשתכנעתי שאני רק כוויה (וכבויה), הסתובבתי לראות מה קורה מאחורי, והבחנתי בהדס עומדת במרחק בטוח מהאש, אבל כשהדרך שלה אחורה חסומה, ובוכה - מבוהלת. בעלי התעשת לפני (אחרי שהוא ברח מהאש יחד עם דולב. היתה לו נקודת פתיחה טובה משלי: הוא כרע, אני ישבתי), ורץ לקחת את הדס. אחד הדברים שהכי העסיקו אותי אח"כ זה איך לא חשבתי בכלל איפה כולם נמצאים, והייתי מרוכזת רק באש שאולי אוחזת בי. בדיעבד: זה בהחלט היה מעשה נכון (או לפחות - יעיל): המון אנשים רצו אלינו, ואם חו"ח היתה האש מגיעה לאחר הילדים - אני בטוחה שהיו די ידיים לטפל בו. ועדיין...

 

[דסי אשר]

צימס, שלא נדע- אבל את מאשרת את

דברי נעה וורד. האינסטיקט פועל במצבי אמת, מצבים קיצוניים. נעה הזכירה את סיפורי השואה. אני זוכרת את הסרט בחירתה של סופי, ואיך פרצתי בבכי נוראי והרדתי את הראש כדי לא לראות, כיצד סופי בחרה את אחד מילדיה, מי ילך לחיים ומי למוות. מצבים קיצוניים- מוצאים לרוב את האמת. מצד שני-אחד הדברים שאני אכן לא מבינה- את אותם חיילים גברים, שאכן יוצאים להציל את חבריהם, בקרבות קשים, תוך ידיעה שהם מסכנים את עצמם. כנראה החינוך הצבאי עושה להם משהו. בכלל, אני לא מסוגלת לראות את עצמי, עם אישיותי- הולכת להיות חייל קרבי שיודע שהוא עלול למות בקרב- אני כל כך אגואיסטית על עצמי.... דסי