הכותל..

הכותל..

שקט, דממה. אני מביטה למרום.השמיים נפרשו למולי בצבע תכלת מעוטר בפסים לבנים. רוח נעימה נושבת על פניי, אני מביטה על האבנים שמימולי מריחה אותם ושואבת לתוכי את הריח , ריח של קדושה. של דמעות. מביטה לצד ימין, ילדה קטנה מחקה את אימה העטופה בכיסוי ראש ממלמלת , רק שפתיה נעות. משמאל בחורה רווקה שבידה סידור קטן מעור נשנקת בתוכו מדמעות. אני מנסה להתרכז בעצמי, מביטה על הציפורים שמצאו את מקומן בין אבני הכותל . כאילו מסתתרות מצל השכינה . אני עוצמת את עיניי בשנית , ממלמלת פרק תהילים. אך הבכי לא מגיע. אני מנסה. אך הוא כאילו בורח מימני. ``שערי דמעות לא נינעלו``, אך אני לא מצליחה להוזילן. מדוע? . ויש לי על מה. רוצה להראות לקב``ה שאני מתחרטת , מבקשת . אבל לא מצליחה. אבא , תקבל את תפילותיי גם אם לא אבכה??
 
למעלה