הכול

atidih1

New member
כדאי לנסות - הצעה

נניח שיום אחד יימצא איזה סדק באטימות הכללית, שבה אין סימן אפילו של חילחול מים או רטיבות בחומת המחדלים המקיפים אותנו ושיעידו שמשהו חי פועם בכל המצב העכור. כאשר זה יקרה, או אז כדאי לנוע לקראת אחד המחדלים ולעורר אותו מתרדמתו. ניקח כדוגמה את התחבורה הציבורית, בעיקר מבחינת הוונדליזם, התפרעויות, השחתות ציוד וכיו"ב ממאפייני ההפקרות. לא אחזור כאן על העיקרון שבטיפול באלה שהם כידוע זרע הפורענות שלאחר שנינבט, התוצאות ידועות. מכל התחומים המשוועים לפתרון, לקחתי את התחום הנ"ל, בעיקר מהסיבה שכוח אדם כבר בנמצא כך שהמשאבים קיימים ומה שנשאר זה הכספים למשכורות בעבור העושים במלאכה וגם על כך יש הצעה. ואכן, רבים רואים את הבחורות והבחורים הנחמדים שעולים ויורדים באוטובוסים בעבור ביטחון פנים ועושים זאת ברצינות ונחישות. כאמור, הללו כבר במקום ואני משער שהתקציב בעבורם בא מ"אגד", משרד הביטחון, המשטרה או שניהם יחד. הנ"ל יכולים במסגרת תפקידם ועבודתם, להרחיב את שטח פעילותם ולשם כך להחליף את הכובע לתפקיד אחר. או אז אני מציע שהם יקחו לידם את תפקידי השיטור הפנימי, עם הכשרה מתאימה והצמדתו ל"אגד" תחת חסות המשטרה, במקומה או כל מה שיידרש. בעית התקציב גם היא יכולה להיפתר ואולי יהיו לכך יותר שותפים: "אגד", משטרה, משרד הביטחון, ואפילו משרד ראש הממשלה כי לא רציתי להגזים ולצרף את משרד החינוך אם כי הוא המתאים ביותר. לסיכום, לא להיבהל מכלל החוליים ולהתחיל באחד ולאחר מכן לעבור לאחר. עתידי המנחם
 

atidih1

New member
שכחתי להוסיף

הם לא יעזבו את תפקידם הנוכחי כי אם יעסקו בשניהם בו זמנית שהרי הם כבר במקום. עתידי המנחם
 

atidih1

New member
הכול

אני מנסה לתת פירוש "רש'י'" למילה "הכול" שלדעתי היא המשמעותית ביותר בין הדברים החשובים שהשמיע ג'וליאני וגם נוגעת לענייננו. קיימת "התחרות" בין שתי עובדות יסוד שאחת מהן היא המצב העכור (מבלי להיכנס לפרטים ולהלן "הראשונה") והשנייה, הציבור שסובל ממנה (להלן "השנייה") כאשר ידה של הראשונה היא העליונה. אני מציע אפוא, להתמקד בשנייה, שכן, הראשונה עושה את שלה וב"הצלחה" וללא שום עזרה. ולא רק זה: לא רק שמלחמתה של השנייה בה לא "מזיזה" לה כי אם היא מתפללת שזו תמשיך להילחם בה עם אותם "כלים" כי אז היא מובטחת להרבה זמן ולהגביר חיל. ואכן, "כליה" של השנייה הם "לא יפה", "אין לקבל זאת" ועוד כיו"ב - באמת, אין לראשונה מקום לדאגה. על רקע הדברים לעיל, כאמור, אני מנסה להבין את המילה "הכול" ומה שאצליח להבין ממנה, אנסה להעביר לאחרים והם מצידם ישכילו אותי בידיעתם. לדעתי, יש הרבה חכמה במשקל שג'וליאני נתן למילה שעליה אני כותב. כנראה שהסופר התכוון, שאף דבר לא בא מעצמו על אף שהוא התחיל בדברים "קטנים". כך, למשל, (וזאת הזכיר ג'וליאני) בדברו על "הכול": ציורי גרפיטיס הם נוהג שאינו מקובל, בלשון המעטה, בחברה מתוקנת. שכן, בחברה כזו, מעבירים את הזמן בדברים יותר מועילים - לומדים, קוראים ספר, מבלים בחברה ובחוגים והרשימה ארוכה. זאת ועוד, אותם מציירי גרפיטיס, נקלעו ל"עיסוקם" במקרה: הם יכלו לבחור "רק" בציורים על המושבים המהודרים באוטובוס אבל הם בחרו לעשות את הסטאג' שלהם בגרפיטיס ולאחר שיגמרו את זה בהצלחה, נכונו להם עוד משימות כבירות ואז יקבלו את תעודות ההסמכה על מנת שייכללו בין הבוגרים - רצח נהג המונית בהרצלייה מתוך שיעמום, רצח על כלב, לשם גיוון - אונס נערה בת חמש-עשרה והרי הללו הן דוגמאות בבחינת "על קצה המזלג". אגב, מניתי רק רעה חולה אחת ויכולתי למנות מלאי עצום, כך, למשל, בנושא צואות הכלבים במסות בחוצותינו, האחראים לכך, לא רק מצפצפים על הציבור כי אם גם מחרבנים עליו. אני מפרש את ג'וליאני שהוא חסיד של להתחיל הכול מהתחלה. שכן, אם אין לך את היסוד של חברה עם נורמות כמו במדינות הנאורות והמתקדמות (אני מוותר הפעם על המנטרות כמו חינוך מהבית, ב"ס וכיו"ב) אז השמיים הם הגבול לגבי מה שעלול להתרחש. יתרה מזו, אם מתחילים מההתחלה, כך יראו גם אותם שרק עתה פקחו את עיניהם. כך יראו וכך "יצלמו". עתידי המנחם
 
למעלה