חשיבה אחרת
New member
הכול היה יכול להיות אחרת
במסורת היהודית, חודש אדר הוא חודש של שמחה יתרה - "מרבים בשמחה". זה "החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום-טוב". אצלנו, למרבה הכאב, קרה ההפך - החודש הזה נהפך משמחה ליגון, מעליצות-הנפש לאבל ולהלויות. חודש אדר תשס"ב ייזכר כחודש עקוב מדם יהודי. שבעים ושלושה יהודים הי"ד נרצחו בו - מספר מחריד, מזעזע, מצמרר, מטריף את החושים. אתה מביט בתצלומי שלוש-מאות ארבעים ושישה הקדושים הי"ד שנרצחו במלחמת אוסלו הנוכחית, והלב מתפלץ. קשישים ותינוקות, נערים ונערות, צעירים ומבוגרים, חיילים ואברכים. שלוש-מאות ארבעים ושישה שירי חיים שנקטעו באכזריות בידי מרצחים חסרי צלם-אנוש, שחיי אדם, ובכלל זה חייהם-שלהם, שווים בעיניהם כקליפת השום. הפחידו לשווא ואתה יודע שהכול היה יכול להיות אחרת לו לפני שנה וחצי היינו מגיבים בעוצמה שצה"ל נוקט עכשיו. לו ברגע שפרצה מתקפת הטרור הייתה הממשלה קובעת, כי בכך הופרו כל ההסכמים ונשברו כל הכלים, והייתה מורה לצה"ל להשתלט בסערה על כל מוקדי הטרור, לחסל את המחבלים ולנקות את השטח. לו היינו נוהגים כך, היו שלוש-מאות וארבעים ושישה הקדושים עמנו, חיים, מחייכים, בונים את עתידם. ייתכן שהיו לנו אבדות במהלך הלחימה, אבל אין ספק שמספרם היה אפסי לעומת המספר המחריד של הנרצחים בשנה וחצי של הקזת-דם יום-יומית. אין ספק שהיינו מדבירים את הטרור והחיים בארץ היו שבים למסלול תקין ושגרתי, בלא התרעות ומחסומים, בלא אימה וחרדה. הפחידו אותנו אז, כי כניסה לשטחי אי היא כמעט סוף העולם. דיברו על מאות קורבנות בלחימה בשטח בנוי. עכשיו הכול רואים עד כמה היו אלה איומי-סרק. ההפך הוא הנכון - כאשר צה"ל תוקף, מסתער ויוזם, מספר אבדותיו קטן לאין-ערוך מאשר כשהוא מתבצר ומתגונן. עינינו רואות כי הקב"ה עוזר לעם-ישראל כשהוא עושה את הדרוש וכאשר צה"ל נלחם כדי להגן על חיי יהודים. שוב ושוב זוהרת האמת הנצחית של דברי חז"ל, כי מי שנעשה רחמן על אכזרים, סופו שהוא נעשה אכזר על רחמנים. לו היינו מגיבים בתקיפות ובעוצמה בתחילת המערכה, היו נחסכים חייהם של יהודים רחמנים, ואפילו חייהם של אזרחים ערבים, שאינם מעורבים בטרור ונהרגו בגלל התמשכות המלחמה. ה´הומניות´ הזאת לא הייתה אלא אכזריות והפקרת חייהם ושלומם של כלל אזרחי המדינה. להפסיק לדבר שנה וחצי דקלמו אנשי התקשורת, פוליטיקאים ופרשנים בגרוש את הססמה ´מה האלטרנטיבה?´, ´מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו?´. עכשיו רואים הכול מה היו צריכים לעשות ולא עשו. במקום להפציץ מבנים ריקים, היו צריכים אז להיכנס לעומק השטח, להכות במחבלים ולפרק את תשתית הטרור. את מה שמתחילים עכשיו, היו צריכים לעשות לפני שנה וחצי. והנה, אך התחלנו לפעול בכיוון הנכון, וכבר מתחילים לגמגם על משא-ומתן מדיני ועל נכונות לוויתורים. בכך מאבדים במו-ידיים את כל הישגי המערכה. אין זו הערכה, אלא מציאות שחווינו פעמים כה רבות במשך העימות הנוכחי. כל אימת שניסינו לפתוח פתח למשא-ומתן ולוויתורים, ספגנו מיד גל טרור חדש. ולעומת זאת, כאשר תקפנו והיכינו באוייב, השתרר שקט יחסי. זעקת המוני בית-ישראל, שנשמעה השבוע בתל-אביב, צריכה להוסיף ולהדהד יומם ולילה. על הקברניטים להבין כי העם דורש מהם דבר אחד - לשים קץ לשפיכות-הדמים. לא על-ידי דיבורים והתרפסות, אלא על-ידי לחימה בלתי-מתפשרת בטרור ובתשתיתו, עד הכנעתו המוחלטת של האוייב. בידינו הדבר, וה´ יהיה בעזרנו.
במסורת היהודית, חודש אדר הוא חודש של שמחה יתרה - "מרבים בשמחה". זה "החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום-טוב". אצלנו, למרבה הכאב, קרה ההפך - החודש הזה נהפך משמחה ליגון, מעליצות-הנפש לאבל ולהלויות. חודש אדר תשס"ב ייזכר כחודש עקוב מדם יהודי. שבעים ושלושה יהודים הי"ד נרצחו בו - מספר מחריד, מזעזע, מצמרר, מטריף את החושים. אתה מביט בתצלומי שלוש-מאות ארבעים ושישה הקדושים הי"ד שנרצחו במלחמת אוסלו הנוכחית, והלב מתפלץ. קשישים ותינוקות, נערים ונערות, צעירים ומבוגרים, חיילים ואברכים. שלוש-מאות ארבעים ושישה שירי חיים שנקטעו באכזריות בידי מרצחים חסרי צלם-אנוש, שחיי אדם, ובכלל זה חייהם-שלהם, שווים בעיניהם כקליפת השום. הפחידו לשווא ואתה יודע שהכול היה יכול להיות אחרת לו לפני שנה וחצי היינו מגיבים בעוצמה שצה"ל נוקט עכשיו. לו ברגע שפרצה מתקפת הטרור הייתה הממשלה קובעת, כי בכך הופרו כל ההסכמים ונשברו כל הכלים, והייתה מורה לצה"ל להשתלט בסערה על כל מוקדי הטרור, לחסל את המחבלים ולנקות את השטח. לו היינו נוהגים כך, היו שלוש-מאות וארבעים ושישה הקדושים עמנו, חיים, מחייכים, בונים את עתידם. ייתכן שהיו לנו אבדות במהלך הלחימה, אבל אין ספק שמספרם היה אפסי לעומת המספר המחריד של הנרצחים בשנה וחצי של הקזת-דם יום-יומית. אין ספק שהיינו מדבירים את הטרור והחיים בארץ היו שבים למסלול תקין ושגרתי, בלא התרעות ומחסומים, בלא אימה וחרדה. הפחידו אותנו אז, כי כניסה לשטחי אי היא כמעט סוף העולם. דיברו על מאות קורבנות בלחימה בשטח בנוי. עכשיו הכול רואים עד כמה היו אלה איומי-סרק. ההפך הוא הנכון - כאשר צה"ל תוקף, מסתער ויוזם, מספר אבדותיו קטן לאין-ערוך מאשר כשהוא מתבצר ומתגונן. עינינו רואות כי הקב"ה עוזר לעם-ישראל כשהוא עושה את הדרוש וכאשר צה"ל נלחם כדי להגן על חיי יהודים. שוב ושוב זוהרת האמת הנצחית של דברי חז"ל, כי מי שנעשה רחמן על אכזרים, סופו שהוא נעשה אכזר על רחמנים. לו היינו מגיבים בתקיפות ובעוצמה בתחילת המערכה, היו נחסכים חייהם של יהודים רחמנים, ואפילו חייהם של אזרחים ערבים, שאינם מעורבים בטרור ונהרגו בגלל התמשכות המלחמה. ה´הומניות´ הזאת לא הייתה אלא אכזריות והפקרת חייהם ושלומם של כלל אזרחי המדינה. להפסיק לדבר שנה וחצי דקלמו אנשי התקשורת, פוליטיקאים ופרשנים בגרוש את הססמה ´מה האלטרנטיבה?´, ´מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו?´. עכשיו רואים הכול מה היו צריכים לעשות ולא עשו. במקום להפציץ מבנים ריקים, היו צריכים אז להיכנס לעומק השטח, להכות במחבלים ולפרק את תשתית הטרור. את מה שמתחילים עכשיו, היו צריכים לעשות לפני שנה וחצי. והנה, אך התחלנו לפעול בכיוון הנכון, וכבר מתחילים לגמגם על משא-ומתן מדיני ועל נכונות לוויתורים. בכך מאבדים במו-ידיים את כל הישגי המערכה. אין זו הערכה, אלא מציאות שחווינו פעמים כה רבות במשך העימות הנוכחי. כל אימת שניסינו לפתוח פתח למשא-ומתן ולוויתורים, ספגנו מיד גל טרור חדש. ולעומת זאת, כאשר תקפנו והיכינו באוייב, השתרר שקט יחסי. זעקת המוני בית-ישראל, שנשמעה השבוע בתל-אביב, צריכה להוסיף ולהדהד יומם ולילה. על הקברניטים להבין כי העם דורש מהם דבר אחד - לשים קץ לשפיכות-הדמים. לא על-ידי דיבורים והתרפסות, אלא על-ידי לחימה בלתי-מתפשרת בטרור ובתשתיתו, עד הכנעתו המוחלטת של האוייב. בידינו הדבר, וה´ יהיה בעזרנו.