הכאב רק גובר עם הזמן

[בין ייאוש לתקווה]

הכאב רק גובר עם הזמן

אני כמעט חודשיים אחרי שאיבדתי את בני היקר ארבעה ימים לאחר לידתו. הזמן, לפחות בינתיים, לא עושה את שלו כמיטב הקלישאה המוכרת. אני מרגישה את הכאב נפשית ופיזית כל יום ואני קוראת פוסטים שלכן כאן על כך שגם אחרי חודשים ואף שנים הכאב נוכח. עכשיו גיליתי שחברתי הטובה ביותר בהריון, ממש בהתחלה. זה מצטרף לכך שחברה טובה אחרת אמורה ללדת בעוד כחודשיים תאומים, שהיו אמורים לגדול יחד עם בני.
אני כבר לא יודעת מה לעשות עם כל הכאב הזה. איך להתמודד איתו. אני יוצאת מהבית כל יום, עושה הליכות, מנסה להיפגש עם אנשים, מנסה להישאר אופטימית אבל איך שאני לא מסתכלת על זה אני מבינה כבר, לאחר שאיבדתי לחלוטין את תמימותי, שאף אחד לא מבטיח לי שאני אהיה אמא. כל הכח שהיה לי הושקע במאמציי להיכנס להריון ובשמירה על ההיריון, והצלחתי בשניהם. עד שהגיע רופא יהיר, פישל ולקח ממני את הדבר שהכי רציתי בעולם.
אני מרגישה שאין לי כלים להתמודד עם זה ואני חסרת אונים.

 

[מקוםבלב]

בוקר טוב,

לפני הכל חיבוק מלא אהבה.
חודשיים נראים המון זמן והסביבה מצפה שתמשיכי את חייך הלאה.
אבל , למי שעברה אובדן חודשיים הוא מעט זמן בכדי לעבד ולעכל את כל מה שעברת.
אם תתבונני בעצמך, תראי שכן יש שינויים קטנים פה ושם בהרגשה וביכולת ההתמודדות. צעד קטן ועוד אחד מובילים קדימה.
כל אחת והקצב שלה.
נכון שאף אחד לא יכול להבטיח לך שתהיי אמא, אבל חשוב גם להביט לצד השני, אין סיבה שלא תהיי אמא.
את תגיעי להריון הבא ממקום אחר. מקום של ידיעה והשגחה.ממקום שתבחרי לך רופא שיבדוק אותך ושישגיח עליו מקרוב.
כל הלקחים של מה שהיה ילקחו.
אולי כדאי להיעזר בעזרה מקצועית לקבלת תמיכה .

 

[לראות את האור 123]

הזמן לא עושה את שלו

אני, את ועוד המון נשים כמונו יודעות את זה, זמן זה גם דבר יחסי, שהרי מה הוא הזמן הנחוץ כדי להתרפא מהכאב העצום הזה? יש לי תחושה שהזמן לעיתים אף מבלבל כי יכולים לעבור ימים טובים וכאלה שממש פחות, זה יכול לקרות גם באותו יום, זה מטלטל ולעיתים מתיש מאד.. אין לנו הרבה ברירות לאותם אמהות שאיבדו את ילדם, אלא ללמוד להקשיב לזמן, לא לחשוש ממנו, לחשוב על העבר, על הזכרונות כי זה מה שנשאר, לחשוב על ההווה עד כמה הוא כואב עם כל ההתמודדויות שהוא מציב בפנינו ולחלום על העתיד, כמה שנלקחה ממנו התמימות והמחשבה כי הכל יהיה טוב כבר לא ממש בלקסיקון שלנו, את התקווה אף אחד לא לקח. היא שם, נותנת לנו את הכוח לקום כל בוקר מחדש לעולם המורכב הזה.... ואנחנו האמהות נשאר לנו לחלום , לחבק את ילדינו שאינם איתנו בליבנו וללמוד להצמיח בתוכנו משהו אחר.אנחנו האמהות שיחד עם ילדנו , מת גם משהו בתוכנו צריכות ללמוד איך להקים משהו אחר בתוכנו לתחייה...