כרגיל מזדהה עם כל מילה, יכולתי
לכתוב אותן בעצמי אם רק הייתי יודעת איך לנסח את מחשבותי בבהירות כמוך. יש כל כך הרבה מן המשותף בכאב ובזכרונות שלנו, כמו עומר גם רונן היה אמור להחליף פקידה שיצאה לחופשה במקום העבודה שלי והכשרתי אותו לכך. הוא היה כה מוכשר שתוך שבוע למד את העבודה על בוריה עדיין שמורים עימי הדפים שהוא רשם הערות ורשימות. הספקנו לעבוד שלושה שבועות ביחד יום יום 9 שעות ואז המחלה הכתה שוב . למחרת במקום לעבודה נסענו לבי"ח וכבר נשארנו שם. לפני כשבוע במסגרת נקיונות האביב מצאתי תמונת פספורט של רונן בגיל 17 ממש רגע טרם "ההתקפה הרצחנית" קפאתי וחשבתי שכך נראה רונן ולא הדמות שחרוטה לי בראש של ילד/נער שעבר מגיל 18 עד 22 בלי שנשים לב לצורתו החצונית ולשינויים החלים בו. הוא לא רק איבד 20 קילו ויותר ממשקלו גם שערותיו התלתלים הבלונדינים השופעים הפכו לעיתים לקרחתות וכשהשיער כבר צמח באיטיות מייאשת הוא הפך לדליל שבקושי מכסה את הראש. הכי מכאיבה לי העובדה שלא זכרתי אותו ככה, ילד מחייך עם עיניים בורקות, כמו שקורה למי שעובר תאונה והכרתו שבה אליו והוא לא זוכר את מה שקדם לה. כך קרה לי/לנו, לא זוכרים מה היה ואיך היה לפני. ובמחשבה שניה ככל שיחלוף הזמן זה מה שנזכור, לא את התקופה הרעה, הקשה, נזכור את התינוק, הילד והנער שאנחנו כל כך אוהבים. חג שמח לכולנו המון כוחות ושלווה לעבור את הימים הלא קלים האלה. אמא של רונן
