הכאב הזה...
הערה- הקטע הבא הוא חלק מסיפור רחב יותר שאני כותב לאחד מאתרי הגאווה. החלטתי לפרסם אותו כאן לראשונה. ולמי שמתלבט אני אוסיף את הציטוט הקלישאי מעולם הקולנוע - "מבוסס על סיפור אמיתי": יונתן אמר לי לכתוב. "עוד פרק אחד, אפילו אם הוא יהיה האחרון. נראה לי שזה יעשה לך טוב". כואב לי. אבל אני כותב. דווקא כשנראה סופסוף שאחרי תקופה ארוכה העניינים נרגעים, זה קרה. דווקא כשכבר מצאתי את תמיר והתחלנו לבסס קשר, הכל התבלבל. שבת בערב. אחרי סופשבוע מדהים של חום ורגש ומגע, החלטנו תמיר ואני לצאת ולחגוג את סוף השבוע הראשון שלנו יחד. המטרה- להראות ל"דכאון יום ראשון" מאיפה משתין הדג. בתור שניים, שמוצאי שבת עבורם הם הפריוויו המבאס לתחילת השבוע, החלטנו לצאת ולהתפרק ולהנות ולהראות לכל העולם שאנחנו ביחד וטוב לנו. בדרך שרנו את כל השירים הביזאריים שמוקלטים בקלטת שלי במכונית. אלוהים, הוא מכיר את כל השירים הישראליים העצובים האלה…. כמוני. נדדנו זמן ממושך אחרי מקום לשבת. מזל שהיינו כל כך חדורי מוטיבציה אחרת מוצאי השבת שוב היו מנצחים. כשהתקרבנו למקום האחרון ברשימה שלנו קלטתי בזווית העין אותה. "הידידה הכי טובה בעולם" – מכירים את הסוג ? היא זאת שתמיד יודעת לחבק כשצריך ולדמוע כשצריך ולומר "ואהבת לרעך כמוך" כל כך הרבה פעמים עד שאתה מתחיל להאמין בזה. כזאת. אז התקרבתי אליה לתוך הפאב. ואז ראיתי שהיא לא ממש לבד. בכלל לא. היא עם האקס שלי. עם רני. הייתי מפליג בתיאורים איך הלב שלי נשבר, איך הכל השתתק מסביב ואיך הכל התבלבל. איך העובדה שמכל הזמנים להפגש איתו היא בחרה דווקא בתקופה בה אני חשוף ביותר. הייתי מתאר את תחושת הבגידה שחשתי מהמעשה שלה שהתערבבה בתחושת העצב הגדול בלראות את רני. אולי אפילו הייתי מודה שקצת התגעגעתי ושהוא חסר לי. אבל זה כואב. עדיין. ושנית, מי שהיה בסיטואציה כזו של לראות את האהבה הגדולה ביותר שהייתה לך עד היום לאחר כמה חודשי/שנות נתק, מבין. אני בטוח. נראה היה שגם לו זה לא ממש עבר בקלות. העברנו כמה עדכונים, חייכנו קצת ואז זה הכה בי. תמיר ורני משני צידי. מצד אחד העבר ומצד שני ההווה (העתיד?) והכל כל כך טעון וכואב ומבלבל. אחרי שנפרדנו בנימוס והמשכנו כבר ידעתי. פעם נוספת השבת ניצחה והפעם בגדול !. יונתן אמר לי לכתוב. וכתבתי. וכואב לי.
הערה- הקטע הבא הוא חלק מסיפור רחב יותר שאני כותב לאחד מאתרי הגאווה. החלטתי לפרסם אותו כאן לראשונה. ולמי שמתלבט אני אוסיף את הציטוט הקלישאי מעולם הקולנוע - "מבוסס על סיפור אמיתי": יונתן אמר לי לכתוב. "עוד פרק אחד, אפילו אם הוא יהיה האחרון. נראה לי שזה יעשה לך טוב". כואב לי. אבל אני כותב. דווקא כשנראה סופסוף שאחרי תקופה ארוכה העניינים נרגעים, זה קרה. דווקא כשכבר מצאתי את תמיר והתחלנו לבסס קשר, הכל התבלבל. שבת בערב. אחרי סופשבוע מדהים של חום ורגש ומגע, החלטנו תמיר ואני לצאת ולחגוג את סוף השבוע הראשון שלנו יחד. המטרה- להראות ל"דכאון יום ראשון" מאיפה משתין הדג. בתור שניים, שמוצאי שבת עבורם הם הפריוויו המבאס לתחילת השבוע, החלטנו לצאת ולהתפרק ולהנות ולהראות לכל העולם שאנחנו ביחד וטוב לנו. בדרך שרנו את כל השירים הביזאריים שמוקלטים בקלטת שלי במכונית. אלוהים, הוא מכיר את כל השירים הישראליים העצובים האלה…. כמוני. נדדנו זמן ממושך אחרי מקום לשבת. מזל שהיינו כל כך חדורי מוטיבציה אחרת מוצאי השבת שוב היו מנצחים. כשהתקרבנו למקום האחרון ברשימה שלנו קלטתי בזווית העין אותה. "הידידה הכי טובה בעולם" – מכירים את הסוג ? היא זאת שתמיד יודעת לחבק כשצריך ולדמוע כשצריך ולומר "ואהבת לרעך כמוך" כל כך הרבה פעמים עד שאתה מתחיל להאמין בזה. כזאת. אז התקרבתי אליה לתוך הפאב. ואז ראיתי שהיא לא ממש לבד. בכלל לא. היא עם האקס שלי. עם רני. הייתי מפליג בתיאורים איך הלב שלי נשבר, איך הכל השתתק מסביב ואיך הכל התבלבל. איך העובדה שמכל הזמנים להפגש איתו היא בחרה דווקא בתקופה בה אני חשוף ביותר. הייתי מתאר את תחושת הבגידה שחשתי מהמעשה שלה שהתערבבה בתחושת העצב הגדול בלראות את רני. אולי אפילו הייתי מודה שקצת התגעגעתי ושהוא חסר לי. אבל זה כואב. עדיין. ושנית, מי שהיה בסיטואציה כזו של לראות את האהבה הגדולה ביותר שהייתה לך עד היום לאחר כמה חודשי/שנות נתק, מבין. אני בטוח. נראה היה שגם לו זה לא ממש עבר בקלות. העברנו כמה עדכונים, חייכנו קצת ואז זה הכה בי. תמיר ורני משני צידי. מצד אחד העבר ומצד שני ההווה (העתיד?) והכל כל כך טעון וכואב ומבלבל. אחרי שנפרדנו בנימוס והמשכנו כבר ידעתי. פעם נוספת השבת ניצחה והפעם בגדול !. יונתן אמר לי לכתוב. וכתבתי. וכואב לי.
