הי,

[brandy1]

חשבתי אולי תרצה לנהל את הפורום .

 

[ssuri2]

כן, שנטידווה

אכן ענית על שאלותיי ועל כך אני מודה. אבל יש לי עוד.... שאלה בסיסית- כשאתה אומר "עובד" , כיצד? הרי זה לא במחשבה ומצד שני אתה צריך להעלות את זה , להכניס למודעות ואז לשבת . בהמשך לדבריך נראה כי כאשר מגלים את הגילויים האלו האדם הופך להיות רגוע יותר ,שליו. והשאלה היא האם ה"רוגע" הזה או האי רוגע איננו תכונה מולדת? הרי ידוע שנולדים עם טמפרמנט ( תינוקות עם טמפרמנט קשה/ קל ) ואולי אפשט את השאלה: האם הגילויים האלו, נקרא לזה כך , חזקים יותר מתכונות מולדות? תודה

 

[שנטידווה]

ssuri2 ... איך עובדים עם קואן ועוד

בתשובה לשאלתך הראשונה: קודם כל אני אומר לך שכן עובדים עם המחשבה, כיוון שזהו ה"חומר" בו אתה משתמש. הרעיון הוא לא להכחיד את המחשבות, אלא לא לתת להן להיות "בעלות-הבית" על תודעתנו, ולדעת שיש דרכים טובות ויעילות בהרבה של תפישה ומודעות, ובמקום להעביר כל חוויה דרך מסננת המחשבות פשוט לאפשר לה (לחוויה) להיתפש בצורות האחרות הטובות והיעילות יותר. ובקשר לקואן עצמו: הקואן הוא סיפור המספר מאורע בו מורה-זן ותלמידו או שני חכמי-זן דנים בבעיה מהותית בלימוד של התורה הבודהיסטית. תמיד הדיון, הויכוח או שאלותיו של התלמיד ותשובותיו של המורה או בין המשתתפים נושאים אופי פרדוקסלי עד הגעה לאבסורד. ליבו של הקואן הוא למעשה הנושא המרכזי שלו, ובדרך-כלל הוא מופיע בצורת שאלה, או שמורה-הזן איתו אתה לומד הופך את נושא הקואן לשאלה. לפעמים המורה לוקח את השאלה מקואנים שמופיעים בטקסטים ("השער ללא שער" או "רשומות הצוק הכחול" שהינם קבצים מוסדרים של קואנים), או שהוא ממציא קואן בו ברגע כשהוא מלמד אותך ושואל שאלה שהופכת להיות ליבו של הקואן, או שהוא ממציא שאלה ללא קואן. השאלה עצמה (ולא משנה מהיכן היא נלקחה או שהיא הומצאה ברגע הלימוד) נקראת בסינית-- Hua-Tou. Tou-- פירושו משפט ו Hua-- פירושו ראש, וביחד הם נקראים "ראש-המשפט". התלמיד מתבקש להפנים את מבטו ואת הקשב שלו אל תוך תודעתו ולזהות את המקום שבו וממנו נולדת השאלה. הוא נדרש להפוך את כל מחשבותיו למחשבה אחת ויחידה שהיא השאלה, ולהתבונן ולהקשיב ללא הרף אל תודעתו והמקום בו השאלה נוצרת וממנו היא נולדת. התלמיד נדרש לעסוק בשאלה כשהוא יושב, עומד הולך או שוכב. כמובן שלתלמידים מתחילים קל יותר לעסוק בשאלה (כפי שתיארתי קודם לכן) במדיטציה בישיבה, אולם כשכוחו והתמדתו של התלמיד גוברים הוא אכן יכול לשהות עם השאלה בכל מצב וכל זמן שהוא. לאחר זמן מה (ימים, שבועות, חודשים או שנים) מתפתחת בתלמיד תחושה בוערת של מה שאנחנו קוראים לו בזן "כדור-הספק הגדול" ש"תקוע בגרוננו כמו כדור-ברזל לוהט שאי-אפשר להקיאו ואי-אפשר לבלוע אותו", אם תרשה לי להשתמש בדימויים הנפלאים של קדמוני-הזן. ויום אחד (זה יכול להיות עכשיו וכל זמן שהוא בעתיד) כדור הספק מתנפץ ואז באה ההארה, ואז מתת ונולדת שוב מחדש.... אל תנסה את זה. עדיף לך ללמוד ולתרגל מדיטציה שמרגיעה וממרכזת את התודעה, כי רק ממקום של רגיעה ומירכוז אפשר להתחיל לעבוד עם/על השאלה (Hua-Tou), ואם החלטת שאתה כן רוצה לעבוד בצורה הזו אז זכור את הנקודות הבאות: העבודה על השאלה חייבת להיות כמו נגינה על כלי-מיתר, שבו המיתרים מכווננים ביחס הרצוי בין מתח לרפיון, וגם פה צריך לשים לב שהכיוונון נעשה בכל רגע ורגע. ישנם רגעים בו הריכוז שלך יהיה חזק מדי, ואז תצטרך להרפות אותו מבלי לאבד את השאלה, ובזמנים אחרים תצטרך לחזק את הריכוז כי אתה עלול לאבד את השאלה או שהיא מתעמעמת ונחלשת. וכמו כן חשוב מאד להתמיד ולהתמיד כל הזמן. דבר נוסף הוא הגישה הכללית שלנו כלפי צורת העבודה, ופה אני מצטט מורה גדול שנתקלתי בו לאחרונה שאמר כך: "מקסימום התכוונות, אפס ציפיות". בתשובה לשאלתך השניה: הטמפרמנט הבסיסי של אדם הוא מערכת גלויה של התנהגויות, מחשבות, רגשות רצונות וכן הלאה. כל שאר הדברים טמונים כפוטנציאלים רדומים בעמקי התודעה. כולל רגיעה שלווה וכו'. עם הזנה וטיפוח נאותים עד שהם מבשילים וממשיכים להתקיים בכוחם הם יתחזקו, ואותם חלקים שבנו שאנו שואפים למתן, לשכך, להחליש ואולי גם להכחיד ייחלשו עם הזמן. באופן עקרוני בכל תודעה יש את מקסימום הפוטנציאלים. במהותו לאף אדם לא חסר כלום. האם תשובתי מובנת לך? ועד לפעם הבאה לילה טוב

, שנטידווה

 

[ssuri2]

מאד. תודה רבה.