הי

[החטא והשופטת]

מה לגבי

חברה הקובעת כללים של מה כן ומה לא? האין אתה חושב שזו אחריות שלנו לווסת את כמות ואופי האיכסה שאנחנו מוכנים לקבל?

 

[טללי בוקר]

ואנחנו אמנם עושים זאת

בעזרת ביקוש והיצע, חוקי השוק. אם בחורות מתפשטות בכניסה לחנות על מנת לקבל חולצה בחינם והקהל מוחא להן כפיים בהתלהבות סימן שהחברה כבר החליטה וקבעה כללים של כן ולא. אני אישית כבר הפנמתי מזמן את העובדה שדעתי דעת מיעוט בדברים הקרובים ללבי כמו למשל בהצבת קוים אדומים בפני אי קבלת שלטון החוק ועידוד האלימות. בין מצבי הנ"ל לבין מצבך שאת נאלצת לשמוע על תחרות פלייבוי, נראה לי שמצבך הוא ששפר באופן יחסי.

 

[שבולת ירוקת העין]

הדגל

של החברה המערבית, והסמל שהיא אוהבת כל כך לשאת בגאון הוא החופש: חופש הביטוי, חופש הבחירה, חופש העיסוק ועוד מיני חופשים. כל כך כל כך חשוב שיהיה חופש, שאף אחד לא יגיד לי חלילה מה לעשות, ובשם זה מקדשים כל כך הרבה רעיונות בלתי מתקבלים על הדעת. השאלה שלי, ולכאן מצטרף גם הנושא של מיסוד הזנות, היא האם כל התומכים בשני הרעיונות האלה תומכים בהן רק בשם החופש, וההתנגדות להטלת מגבלות, או שהם חושבים שהדבר לכשעצמו הוא טוב. ועוד שאלה: בכל מדינה יש חוקים המגבילים את הבחירה החופשית שלנו, והם נועדו לשמור על שלמותה של החברה (למשל מניעת הפגנה במקום שבו תפריע באופן בלתי סביר לציבור). האם הפרעה למסלול הנסיעה היא סיבה חשובה יותר משמירה על אמות מידה מוסריות כדי להתיר פגיעה בחופש הביטוי. כן, אפשר להתווכח מהן אמות המידה המוסריות שאנחנו רוצים בחברה שלנו, אבל בלי להיכנס לפרטים השאלה היא עקרונית: האם כל מה שנכנס תחת הגדרת המוסר נתון לויכוח ולהגדרה אישית או שיש לחברה אחריות כלפי חבריה, והיא יכולה לקבוע קוים אדומים בעניין הזה כשם שהיא קובעת אותם בענייני חוק וסדר.

 

[דלית - delete]

מהו מוסר ומהו בסיס מוסרי (או הצדקה

לחוקים חברתיים)? בגדול את צודקת לחלוטין, לדעתי. יש להגביל את הפרט כדי לאפשר לחברה לקיים אורח חיים תקין. וכאשר הפרט לא מקבל את טובת הכלל מתוך ערכים עצמיים או הפנמה של קוד אתי כזה או אחר אזי החברה כופה עליו את ההגבלות במסגרת חוקתית. זה לגבי מוסכמות חברתיות - אבל מה לגבי "הפרעה למסלול הנסיעה היא סיבה חשובה יותר משמירה על אמות מידה מוסריות"? הפרעה למסלול נסיעה היא נושא מורכב. בגדול - הפרעה למסלול נסיעה פוגעת בכלכלה (חישובי עלות שעות עבודה מבוזבזות בפקקים וכו') ולכן בחברה כולה. צריך לעמת את הפגיעה הזו עם הפגיעה בחברה הנובעת מאי שמירה על אמות מידה מוסריות (לא יודע אם הבהרתי עצמי קודם - שמירה על מוסר היא בסה"כ דרך לאנשים להסתדר בחברה אחת. המוסר אינו אבסולוטי וחיצוני לענ"ד, אלא כלי המשרת את המשך קיום החברה ובטחון מסוים לפרטים בה).

 

[שבולת ירוקת העין]

"שמירה על מוסר

היא בסה"כ דרך לאנשים להסתדר בחברה אחת"? אני מאוד מקוה שזה לא רק זה. מערכת חיים שבה יש חישובים של תועלת אישית, ורצון "להסתדר" ו"לחיות", היא המאפיין של חברת בעלי חיים. אני מקוה שאנחנו שונים מהם במשהו, שיש עקרונות המנחים אותנו, שהם מעבר ל"מה אני ארויח מזה", ושהם נובעים מהמעלה שיש לנו ביחס לבעלי החיים. ושוב, בלי להיכנס לשאלות של מהם גבולות המוסר, אני חוזרת על השאלה העקרונית: האם לחברה יש גבולות כלשהם, שיגבילו את חופש הפרט. גבולות שאינם קשורים לנוחות אישית, לחישובים כלכליים או לעמדות פוליטיות. "סתם" גבולות שמטרתם לשמור על רמה מסויימת של "ניקיון". ובעניין ההיצע והביקוש (מה שאמר טל): האם הביקוש הוא הקובע אם הדבר יוּתר או לא? ואם יש ביקוש לסמים (ואפילו על ידי קבוצה קטנה) זה הופך את הדבר למותר, לטוב?

 

[ש ו מ ר ו ן]

לא!

אינני סבור שהחברה צריכה להציב גבולות לחופש הפרט ע"פ אמות מידה מוסריות. המוסר הינו עניין סובייקטיבי לחלוטין, ואינני רואה כל הצדקה לכפות את אמות המידה המוסריות של חלק מן החברה או אף של רובה על אלו המחזיקים באמות מידה שונות. השיקול היחיד שצריך לעמוד לנגד עיניה של חברה דמוקרטית בבואה להגביל את חופש הפרט של חבריה הוא עד כמה פעולתו של היחיד פוגעת בבבטחונם או ברכושם של יחידים אחרים או של החברה כולה.

 

[שבולת ירוקת העין]

לפי הגישה הזאת

אין כלל שאלה בנושאים כגון שיבוט בני אדם, המתת חסד, אישה הרוצה להרות מזרעו המוקפא של בעלה המת ועוד. בכל הפעולות הללו יש פרט הרוצה בזה, והדבר לא פוגע בבטחונם או ברכושם של אחרים. אז למה לא? זו גם תשובה לדלית: יש שאלות אתיות שאין להן קשר ל"רווח" חומרי או פרקטי של הפרט או החברה. ולמען הבהירות: אני לא אומרת בזה שיש לאסור בהכרח את כל הנ"ל, אלא מצפה שהחברה תעצור ותחשוב האם זה טוב (כן, טוב ברמה העקרונית הכלל-חברתית, לא ברמה האישית). אם ניתן, בשם החופש, לכל מה שיש לו ביקוש להתפתח בלי להפעיל את חוש הביקורת ולחשוב מהן התוצאות האפשריות של המהלך, אנו עלולים למצוא את עצמנו במקום שלא התכוונו להיות בו. אני לא אומרת לאסור או למנוע אלא לחשוב.

 

[ש ו מ ר ו ן]

נכון

הנושאים שציינת אכן שנויים במחלוקת. אני מאמין שיש לאפשר שיבוט והמתת חסד ולאפשר לאישה להרות מזרעו של בעלה המת, בדיוק משום שהדבר אינו פוגע ברכושו או בבטחונו של אדם אחר, וזהו עינינו הפרטי של כל אדם. האם בעובדה שאת ו/או אנשים נוספים סוברים אחרת יש משום הצדקה לאסור את הדברים הללו? בוודאי שיש להמשיך בחשיבה ,בהתלבטות ובדיון חברתי בסוגיות מסויימות. אבוי לחברה שתפסיק לדון ולהתחבט בשאלות מוסריות. אין כמובן גם כל מניעה לחנך לערכים מוסריים הנראים לך נכונים וראויים, אך כל עוד ערכים אלו אינם נחלת הכלל, ואינם הופכים למוסכמות ברמה של אותם ציוויים ראשוניים (לא תרצח , לא תגנוב וכו') אין כל הצדקה לאסור אותם.

 

[שבולת ירוקת העין]

שוב

א. הדגשתי יותר מפעם אחת שאני לא אומרת שיש לאסור, אלא שיש לדון במשמעויות ובהשלכות של הפעולות הללו. ב. אם אתה בטוח שכל מה שאינו פוגע בבטחון או ברכוש הזולת הוא מותר - מה יש לדון? ג. איך ערכים "הופכים" לנחלת הכלל?

 

[ש ו מ ר ו ן]

א. אם כך אז אנחנו מסכימים

ב. כל דיון מעצם טבעו מתנהל בין שני אנשים המחזיקים בדעות מנוגדות המנסים לשכנע איש את רעהו בצדקת טיעוניהם. ג. חינוך וזמן.

 

[דלית - delete]

וכיצד זה סותר את שאמרתי?

שיבוט בני אדם - השאלה היא בפירוש חומרית. כרגע לכל אדם חי יש זכויות אזרח במדינה כלשהי. מה יהיו זכויות האזרח של שיבוט? האם ניתן להתייחס לשיבוט כמאגר חלקי חילוף למטרות רפואיות ו/או משפטיות ותו לא? התרת שיבוט אנושי פירושה לא רק העלאת שאלות בנוגע להבחנה שרירותית בין סוגי בני אדם, אלא גם שאלת הזכות לשלוט בחיי אנשים אחרים. שיבוט, להבדיל מתינוק, נוצר באורח מלאכותי לחלוטין, על פי דרישה. יש לכך יתרונות וחסרונות, כשהחיסרון הגדול ביותר עלול להיות "חוסר יצירתיות" הרחק במורד הדרך. המתת חסד - נוגעת לזכותו של מישהו לסיים חייו של מישהו אחר. החברה כרגע קבעה כלל שטוען כי הזכות הזו שמורה לבתי המשפט בלבד כאשר הקריטריון הוא עבירות שעונשן עונש מוות, או חיסולים ממוקדים. עדיין בתחום המוסרי גם לפי גישתי. אישה הרוצה להרות מזרע מוקפא של בעלה המת - לא רואה סיבה מיידית לאסור, לבד מהתקדים שנוצר להפריה מלאכותית ללא הסכמת שני הצדדים (תורם הזרע ותורמת השחלה) בזמן ההפרייה עצמה. על מה מבוסס האיסור היום?

 

[ש ו מ ר ו ן]

תיקון

לגבי המתת חסד - מדובר כאן בזכותו של אדם שלא להאריך את חייו באופן מלאכותי ותו לא. לא מדובר בזכותו של אדם לסיים את חייו של אדם אחר אלא בזכותו של אדם הסובל ממחלה סופנית אשר על פי חוות הדעת הרפואיות תוחלת חייו קצרה ,רווית כאב וסבל ותלויה בחיבור למיכשור רפואי לסרב להמשך הטיפול הרפואי. הדבר נעשה רק לאחר שהחולה הביע לא רק את הסכמתו כי אם את בקשתו המפורשת לשים קץ לסבלו המתמשך. בתי המשפט הכירו אך לאחרונה בזכות זו והתירו בכמה מקרים לרופאים לנתק ממכשירי החייאה חולים סופניים לאחר שהשתכנעו כי אותם חולים בהיותם בדעה צלולה ביקשו לשים קץ לסבלם.

 

[דלית - delete]

זו אינה המתת חסד

ניתוק ממכשירים הוא הליך סביל שמעולם לא היה בגדר בעיה מוסרית (אנשים רבים וויתרו מראש על מאמצים מיוחדים לשמור על חייהם). המתת חסד פירושה החשת הקץ של הסובלים ממחלה סופנית. זו פעולה אקטיבית שנושא הדגל שלה הוא ד"ר קבורקיאן. עניין של סמנטיקה, אולי, אבל המתת חסד וניתוק ממכשירים הם שני נושאים נפרדים. לידיעתי (וייתכן מאד שאני טועה. אם כן, אשמח לקבל תיקון) תמיד הייתה שמורה לאדם הזכות לסרב לקבל טיפול רפואי, כל עוד הוא בדעה צלולה. להיפך - למעט מקרי חירום אסור לרופאים לטפל באדם ללא הסכמתו המפורשת. אין דין זה כדין רופא ההורג מטופל כדי להקל את סבלו וסבל המשפחה.

 

[ש ו מ ר ו ן]

מעשיו של ד"ר קבורקיאן

הם אמנם "המתה" אך אין בהם כל "חסד". זהו רצח במלוא מובן המילה ואין כל מקום לאפשר מעשים כאלה בחברה נורמלית. למיטב ידיעתי המונח המתת חסד מתייחס לנושא של ניתוק ממכשירים שבמשך שנים רבות כן היווה בעיה מוסרית ורופאים לא הורשו לנתק חולים ממכשירים תומכי חיים גם בעקבות בקשות מפורשות של המטופל (כאמור זהו מצב שהולך ומשתנה בשנים האחרונות גם בארץ וגם בעולם). לא ידוע לי כי לאדם היתה שמורה הזכות לסרב לטיפול רפואי מציל חיים ולא רק זאת אלא שרופא יכול במצבים מסויימים לשאת באחריות פלילית לאי מתן טיפול שכזה.

 

[טללי בוקר]

סדר בדברים

"המתת החסד" של מר קבורקיאן (Dr. Death) היא למעשה התאבדות, הוא יצר מכשירים המאפשרים גם לנכים קשים לסיים את חייהם ניתוק ממכשירים הוא עדיין בעיה קשה, הוא עדיין אסור על פי חוק וגם בישראל החוק מאפשר לאדם להימנע מטיפול רפואי כל עוד הוא בדיעה צלולה, אך הזכות הזאת ניטלה ממי שנמצא בטיפול בבית חולים ומוגבל בתנועותיו עד כדי חוסר יכולת לקום וללכת.

 

[דלית - delete]

איזו חברת בעלי חיים?

ההבדל ביננו לבין בעלי חיים (לפחות לדעתי, ללא מחקר או היכרות עם מחקרים ודעות מומחים בנושא) - יכולת ההפשטה. היכולת לחשוב לא רק על עצמים מוחשיים אלא גם מציאת תבניות והפשטה לעקרונות. והקשר? "מה אני ארוויח מזה" הוא לא בהכרח אלגוריתם גרידי. בהתאם לדילמת האסיר, פתרונות רווחיים יכולים להיות הפסד במיידי. בעל חיים לא בהכרח יחשוב כשחקן שח המוכן להקריב צריח בגלל מה שהוא ירוויח מכך. אז אם לענות לשאלתך: לחברה בפירוש יש גבולות שיגבילו את חופש הפרט. הן בחוק, והן כמוסכמה ציבורית, בני אדם לא מסתובבים בעירום, או אפילו עירום חלקי (למשל יחפים) בציבור, למעט באזורים מוגדרים היטב (למשל שפת הים/שכונה). גבול אחר - מקובל לתת תמורה בעד מוצרים. גם אם אני רעב, ובמקרה עברתי ליד מזנון, אני לא אקח סתם כך מכל הבא ליד. לא בלי לשלם. וכמעט כולנו מקבלים את הגבול הזה וגבולות אחרים, מרגע שהתבגרנו מספיק להבין מילים שאינן קשורות לעצמים ממשיים. אבל כל הגבולות הללו אינם סתם לשמירת הנקיון. כולם נובעים מאינטרס של רב-קיום במינימום חיכוך. האם את יכולה להצביע על מגבלה (מוסרית) שאין לה שורשים באינטרס ציבורי/חברתי/אישי? ולשאלות האחרונות - תרצי או לא, העובדות בשטח מדברות בעד עצמן - כיוון שיש ביקוש לסמים, הם מותרים (מדובר בסמים הנקראים ניקוטין, אלכוהול, קפאין ואקמול). האם זה טוב? זה לא רלוונטי. מושג הטוב, כמו גם מושג הרע, חסר שייכות לנושא המוסר, או לנושא רודנות הרוב.

 

[שבולת ירוקת העין]

שתי שאלות

א. למה אנשים לא הולכים בעירום ברחוב? ב. מהו מוסר אם לא קביעה (גם אם היא סובייקטיבית) של מהו טוב ומהו רע?

 

[ש ו מ ר ו ן]

יש מוסכמות חברתיות

בסיסיות שהן בגדר אקסיומות. מוסר אוניברסלי אם תרצי. הן מקובלות על רובם המוחלט של בני האדם ובדר"כ גם אינן משתנות הרבה מחברה לחברה. ברוב המקרים המוסכמות הללו קיימות מקדמת דנא ושורשיהן נעוצים במוסר העתיק הנובע מן הדת והמיתולוגיה. על החברה להגביל את חופש הפרט רק כאשר הוא פוגע באחת מן המוסכמות הללו. כאלו למשל הם המוסכמות בדבר פגיעה בחייו וברכושו של האחר, אשר שורשיהן נעוצות עוד ב-10 הדיברות ( לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח שהוא אפילו עתיק יותר ומרחיק עד לימי קין והבל). כזו היא גם המוסכמה שלא הולכים עירומים ברחוב, אשר קיימת מיום שגורשנו מגן העדן ,ולבד מציבורים קטנים של נודיסטים וכמה שבטים נידחים בג'ונגלים, מקובלת על רובו המוחלט של המין האנושי. גבולות המוסר אכן קובעים באופן סובייקטיבי מאוד מהו טוב ומהו רע. רוב הקביעות הללו נתונות במחלוקת, גם בתוך חברתנו אנו וגם בין חברות שונות אשר כל אחת מחזיקה באמות מידה מוסריות שונות. מו הראוי שחברה מתוקנת תמנע מקביעה גורפת שאמות המידה של חלקים בתוכה הם נכונים וטובים ועל כן מותרים ואילו אמות המידה של אחרים הינם פסולים ועל כן אסורים.

 

[דלית - delete]

א. בגלל מזג האוויר

באילו תרבויות התפתח טאבו חזק על לבוש, ובאילו תרבויות נהוג עירום חלקי או מלא? השוואה מיידית בין צפון אירופה ואגן האמזונס, למשל. במקומות בהם כתוצאה מציווי חיצוני (בעיקר קור אך יש גורמים נוספים) ובהינתן יכולת התפתחה תרבות לבוש, הלבוש נהפך ברבות הזמן לקוד מחייב בחברה. הקוד המחייב היום הוא במידה רבה תוצאה של האימפריאליזם האירופאי שהנחיל קודי לבוש מתאימים לקור האירופאי לכל העולם. הדוגמא הנגדית היחידה הידועה לי - שבטים מסוימים של אינדיאנים באמריקה הדרומית (באיזור ארץ האש) החיים בסביבה סאב ארקטית, אך עדיין ללא כסות. ב. עניין של הגדרה. איך את מגדירה טוב? איך את מגדירה רע? איך את מגדירה מוסר? אם לדעתך הגדרת המוסר תלויה במושגים טוב/רע, לא אתווכח. לדעתי מוסר עומד בפני עצמו כשימון חברתי, לעומת טוב/רע שהם מושגים תיאולוגיים-פילוסופיים (מושגים אבסטרקטיים ללא שיוך מיידי לחברה בה אנו חיים).

 

[ש ו מ ר ו ן]

אני חושב שהשאלה

הייתה למה קוד הלבוש , או הצורך לכסות חלקי גוף מסויימים הפך למוסכמה. לענ"ד הדבר לא קשור למזג האוויר או לאימפריאליזם האירופי אלא לאותם מושגים של טוב ורע שציינת ששורשיהם אכן תיאולוגים פילוסופיים, ומרחיקים לכת עד לימים הראשונים של האנושות. הרי תסכים איתי בוודאי שבחום יולי אוגוסט בארצנו הרבה אנשים ישמחו להשיל מעליהם כל פריט לבושמיותר (לעיתים גם את עורם אם רק היה ניתן), ובכל זאת לא תראה אנשים הולכים במרכז אלנבי בעירום.