נעמי המקורית האחת
New member
הי
מזל טוב לפורום חדש הזה ! ! ! ניגנתי פסנתר מגיל 3. ניגנתי ללא עזרה מקצועית. ידעתי לנגן את כל השירים המושמעים ברדיו. וכל מה שאחותי למדה בקונצבטוריון, או, אצל מורה מקצועית. כשהיתה עושה טעויות הייתי מעירה לה כמו מורה שמעירה. וזה היה נורא מעצבן אותה. בתום הקונצרט שלה, של התלמידים שלמדו בקונצבטוריון או, אצל המורה הפרטית, עליתי על הבמה, וערכתי קונצטר משלי. אף אחד לא עזב את המקום. לא המורים המקצועיים, לא ההורים, ואף לא התלמידים, שנהגו להצטופף סביבי לראות את השליטה המהירה שהיתה לי בפסנתר. ניבאו לי גדולות. אמי לקחה אותי לבוחנת משכמה ומעלה, רק שאינני זוכרת את שמה, והיום היא כלל לא בחיים, ע"מ, שבסה"כ תמליץ לי על מורה מקצועי טוב/על בית-ספר טוב. היא בחנה אותי בקצב. עשיתי כל שביקשה באופן מדוייק ביותר. למרות, שהיא עצמה התפאלה על-כך, היא אמרה לבסוף, "לא כל אחד ילד פלא". ולא המליצה על מורה טוב, או, על בית-ספר טוב. נפלתי על שתיי מורות גרועות אחת אחת. אחת, שדורכת כל הזמן במקום למרות, שהתקדמתי בקצב רחצני. השנייה, שמכה כל הזמן על האצבעות. נהגתי ללכת עם אמי, לקונצרטים בהיכל התרבות "למוסיקה קלה". כשחזרנו לילה אחד מהקונצרט, לא שמתי לב, והדלת של המכונית נטרקה על הבוהן. מיותר לציין את עוצמת הכאבים. אילו היו כאביי תופת של ממש. צרחתי זה לא מילה. למרות התאונה, למרות שהייתי עם תחבושת, למרות הכאבים, הלכתי לשיעור, כי, לא רציתי לפספס את זה. והמורה המדופלמת, חסרת הרגש, המשיכה להכות כהרגלה. והיא הכתה ממש בכוונה על הבוהן הכואבת. מיותר לציין את ההרגשה. ראיתי כאבים באמצע היום. מאז לא חזרתי אליה יותר. אחריי שירותי הצבאי, ניסיתי לחזור שוב ללמודיי פסנתר. רק שהפעם, לא רציתי ללמוד מוסיקה קלאסית, אלא, מוסיקה קלה יותר. כדוגמת ריצ´רד קליידרמן, שאני מניחה, שהרוב מכיר/זוכר אותו. המורה שהלכתי אליו, הבטיח ללמד אותי יצירות מיצירותיו, הבעיה היא, שהמורה לא עמד בהבטחתו לאורח זמן, פרשתי. המורה הזה, ניסה לשכנע אותי לחזור ללמוד בגלל הפונטציאל שלי אבל, לא בטחתי בו. מאז לא נגעתי יותר בפסנתר. מאז עברו עשרים שנה. בחצי השנה האחרונה, אני מרגישה שהחמצתי משהו. כל פעם שאני רואה פסנתרן שמנגנן סולו, בקונצטר, בהופעה כלשהי, בטלויזיה, איפוא שלא יהיה, אני מתמלאת קינאה על שאינני יכולה לנגן כמוהו/להיות במקומו. בחצי השנה האחרונה, אני מרגישה געגעועים עזים לכך. אבל, אני שוב חוששת. חוששת ; לקנות כלי נגינה כזה יקר ולא אתמיד בזה. ליפול שוב למורה גרוע/ה, שדורך על המקום, שמכה על הידיים. לא בטוח, שאני זוכרת תווים בטח, אצטרך לשנן זאת מחדש. בגלל גילי. בנסיעה האחרונה שלי, בסוף אוגוסט, בעלי ואנוכי נסענו לאוסטריה. ביקרנו בבית של מוצארט. ראיתי את היצירות שהוא כתב בכתב ידו. קניתי פסנתר למזכרת. בעוד שאנשים קונים ביגוד, נעליים, פרופומריה בחו"ל, אני קונה פסנתרים. אשמח לשמוע תגובות על המקרה שלי. האם לדעתכם כדאי לחזור ללמודיי פסנתר למרות, שאינני צעירה אבל, גם לא מבוגרת למדיי ? ? ? אם לומר בכלליות ; אני נמצאת באמצע הדרך. איפוא אני יכולה להתעניין, ע"מ, לא ליפול שוב בפח ? ? ? האם רק בקונצבטוריון, או, יש גם מקורות אחרים ? ? ? אודה לתגובותיכם ותשובתכם בהקדם.
מזל טוב לפורום חדש הזה ! ! ! ניגנתי פסנתר מגיל 3. ניגנתי ללא עזרה מקצועית. ידעתי לנגן את כל השירים המושמעים ברדיו. וכל מה שאחותי למדה בקונצבטוריון, או, אצל מורה מקצועית. כשהיתה עושה טעויות הייתי מעירה לה כמו מורה שמעירה. וזה היה נורא מעצבן אותה. בתום הקונצרט שלה, של התלמידים שלמדו בקונצבטוריון או, אצל המורה הפרטית, עליתי על הבמה, וערכתי קונצטר משלי. אף אחד לא עזב את המקום. לא המורים המקצועיים, לא ההורים, ואף לא התלמידים, שנהגו להצטופף סביבי לראות את השליטה המהירה שהיתה לי בפסנתר. ניבאו לי גדולות. אמי לקחה אותי לבוחנת משכמה ומעלה, רק שאינני זוכרת את שמה, והיום היא כלל לא בחיים, ע"מ, שבסה"כ תמליץ לי על מורה מקצועי טוב/על בית-ספר טוב. היא בחנה אותי בקצב. עשיתי כל שביקשה באופן מדוייק ביותר. למרות, שהיא עצמה התפאלה על-כך, היא אמרה לבסוף, "לא כל אחד ילד פלא". ולא המליצה על מורה טוב, או, על בית-ספר טוב. נפלתי על שתיי מורות גרועות אחת אחת. אחת, שדורכת כל הזמן במקום למרות, שהתקדמתי בקצב רחצני. השנייה, שמכה כל הזמן על האצבעות. נהגתי ללכת עם אמי, לקונצרטים בהיכל התרבות "למוסיקה קלה". כשחזרנו לילה אחד מהקונצרט, לא שמתי לב, והדלת של המכונית נטרקה על הבוהן. מיותר לציין את עוצמת הכאבים. אילו היו כאביי תופת של ממש. צרחתי זה לא מילה. למרות התאונה, למרות שהייתי עם תחבושת, למרות הכאבים, הלכתי לשיעור, כי, לא רציתי לפספס את זה. והמורה המדופלמת, חסרת הרגש, המשיכה להכות כהרגלה. והיא הכתה ממש בכוונה על הבוהן הכואבת. מיותר לציין את ההרגשה. ראיתי כאבים באמצע היום. מאז לא חזרתי אליה יותר. אחריי שירותי הצבאי, ניסיתי לחזור שוב ללמודיי פסנתר. רק שהפעם, לא רציתי ללמוד מוסיקה קלאסית, אלא, מוסיקה קלה יותר. כדוגמת ריצ´רד קליידרמן, שאני מניחה, שהרוב מכיר/זוכר אותו. המורה שהלכתי אליו, הבטיח ללמד אותי יצירות מיצירותיו, הבעיה היא, שהמורה לא עמד בהבטחתו לאורח זמן, פרשתי. המורה הזה, ניסה לשכנע אותי לחזור ללמוד בגלל הפונטציאל שלי אבל, לא בטחתי בו. מאז לא נגעתי יותר בפסנתר. מאז עברו עשרים שנה. בחצי השנה האחרונה, אני מרגישה שהחמצתי משהו. כל פעם שאני רואה פסנתרן שמנגנן סולו, בקונצטר, בהופעה כלשהי, בטלויזיה, איפוא שלא יהיה, אני מתמלאת קינאה על שאינני יכולה לנגן כמוהו/להיות במקומו. בחצי השנה האחרונה, אני מרגישה געגעועים עזים לכך. אבל, אני שוב חוששת. חוששת ; לקנות כלי נגינה כזה יקר ולא אתמיד בזה. ליפול שוב למורה גרוע/ה, שדורך על המקום, שמכה על הידיים. לא בטוח, שאני זוכרת תווים בטח, אצטרך לשנן זאת מחדש. בגלל גילי. בנסיעה האחרונה שלי, בסוף אוגוסט, בעלי ואנוכי נסענו לאוסטריה. ביקרנו בבית של מוצארט. ראיתי את היצירות שהוא כתב בכתב ידו. קניתי פסנתר למזכרת. בעוד שאנשים קונים ביגוד, נעליים, פרופומריה בחו"ל, אני קונה פסנתרים. אשמח לשמוע תגובות על המקרה שלי. האם לדעתכם כדאי לחזור ללמודיי פסנתר למרות, שאינני צעירה אבל, גם לא מבוגרת למדיי ? ? ? אם לומר בכלליות ; אני נמצאת באמצע הדרך. איפוא אני יכולה להתעניין, ע"מ, לא ליפול שוב בפח ? ? ? האם רק בקונצבטוריון, או, יש גם מקורות אחרים ? ? ? אודה לתגובותיכם ותשובתכם בהקדם.