הי חברים
שנים שלא התראינו... אתם יודעים, אחרי איזה כמה ימים לא קלים שהיו לי, נזכרתי לפתע באיזה משהו שכתבתי פה לפני כמה חודשים. איך נזכרתי- מה שקרה זה שאמרתי למישהי, בשבוע שעבר, שאחד מהדברים שהכי כואבים לי בכל השכול הזה, הוא הקושי העצום לשמוח שמחה אמיתית ושלמה, מבלי להיזכר באחות שלי. במסיבות, בארועים משפחתיים, בימי הולדת וכו´, תמיד כואב לי שאחות שלי מחמיצה את כל הרגעים האלה אתנו- עם המשפחה שלה. וכואב לי שאנחנו הפסדנו אותה. ומצד אחד חשבתי שהתחושה הזו אמורה להתמעט אחרי שעוברות מספר שנים מאז שהיא מתה. אבל היא לא מתמעטת. אני לא חושבת שהיה לי אי-פעם, שהיה לי דבר מאוד מאוד שמח, ולא נזכרתי בה. אז למה זה בעצם קורה לי? או שזה קורה לכולנו? ומתי זה ייפסק? אם בכלל? הרי, ככה לפחות אני חושבת, חיים בלי אושר הם לא חיים. זה אולי נשמע קיצוני או אמרה קשה, אך לדעתי היא נכונה. ומהי בעצם ההודעה שרשמתי בפורום לפני כמה זמן שנזכרתי בה? הודעה בה אמרתי, שאני ואחות שלי "דברנו", ועשינו מעין הסכם: היא מצדה, לא תפריע לי ברגעים השמחים שלי, כי אני לא רוצה שהיא תהיה בהם משום שהיא פשוט מכאיבה לי. ואני מצידי, מתחייבת להזמין אותה אליי מדי יום ביומו, ולהקדיש לה כמה זמן. אז האמת שלהפתעתי, ההסכם הזה עבד לחלוטין בימים הראשונים. אבל אח"כ, לאט לאט זה לא עבד. אני חושבת שאני פשוט צריכה להזכיר לה את ההסכם. כן, נראה לי שזה מה שאעשה. ואני משערת שכל עוד אני אשמור על ההסכם, היא תשמור עליו. כי אני בטוחה במליון אחוז שבסה"כ היא רוצה שאהיה מאושרת. כמה שזה נשמע קיטשי. זייהו חברים. אני מודעת שההודעה מבולבלת לגמרי, אבל בבקשה תסלחו לי, אני חדשה פה... לילה טוב לכולם תהילה
שנים שלא התראינו... אתם יודעים, אחרי איזה כמה ימים לא קלים שהיו לי, נזכרתי לפתע באיזה משהו שכתבתי פה לפני כמה חודשים. איך נזכרתי- מה שקרה זה שאמרתי למישהי, בשבוע שעבר, שאחד מהדברים שהכי כואבים לי בכל השכול הזה, הוא הקושי העצום לשמוח שמחה אמיתית ושלמה, מבלי להיזכר באחות שלי. במסיבות, בארועים משפחתיים, בימי הולדת וכו´, תמיד כואב לי שאחות שלי מחמיצה את כל הרגעים האלה אתנו- עם המשפחה שלה. וכואב לי שאנחנו הפסדנו אותה. ומצד אחד חשבתי שהתחושה הזו אמורה להתמעט אחרי שעוברות מספר שנים מאז שהיא מתה. אבל היא לא מתמעטת. אני לא חושבת שהיה לי אי-פעם, שהיה לי דבר מאוד מאוד שמח, ולא נזכרתי בה. אז למה זה בעצם קורה לי? או שזה קורה לכולנו? ומתי זה ייפסק? אם בכלל? הרי, ככה לפחות אני חושבת, חיים בלי אושר הם לא חיים. זה אולי נשמע קיצוני או אמרה קשה, אך לדעתי היא נכונה. ומהי בעצם ההודעה שרשמתי בפורום לפני כמה זמן שנזכרתי בה? הודעה בה אמרתי, שאני ואחות שלי "דברנו", ועשינו מעין הסכם: היא מצדה, לא תפריע לי ברגעים השמחים שלי, כי אני לא רוצה שהיא תהיה בהם משום שהיא פשוט מכאיבה לי. ואני מצידי, מתחייבת להזמין אותה אליי מדי יום ביומו, ולהקדיש לה כמה זמן. אז האמת שלהפתעתי, ההסכם הזה עבד לחלוטין בימים הראשונים. אבל אח"כ, לאט לאט זה לא עבד. אני חושבת שאני פשוט צריכה להזכיר לה את ההסכם. כן, נראה לי שזה מה שאעשה. ואני משערת שכל עוד אני אשמור על ההסכם, היא תשמור עליו. כי אני בטוחה במליון אחוז שבסה"כ היא רוצה שאהיה מאושרת. כמה שזה נשמע קיטשי. זייהו חברים. אני מודעת שההודעה מבולבלת לגמרי, אבל בבקשה תסלחו לי, אני חדשה פה... לילה טוב לכולם תהילה
