סתם פורקת...
רואה את הבת שלי המוצלחת , החכמה, האדיבה שהולכת ומשתנה לי מול העיניים , לא יכולה כבר עם ה"ארבע", נמאס לה, קשה לה ברמת התפקוד. היא כועסת, עצבנית, מיוסרת חסרת אונים...מאיזשהוא ריטואל של פעם בכמה זמן ורק מאמצע היום זה נהיה מצב של "אין שניה של הקלה", כל הזמן נושפת לתוך הידיים שלה, נושפת על הרגליים שלה , שוב נושפת, שוב ושוב....אם נאמרה מילה באמצע או שחלילה נגיעה בה , מתחילה לצרוח כי צריכה כמובן להתחיל את הכל מהתחלה.... ילדתי היפה בעלת עינייי התכלת מסתכלת עלי בעיניים קרועות, מתחננות שאין לה יכולת לשאת זאת יותר. אז נכון, יש תור למרפאה אך ברור לי שהדבר הזה ממנו היא סובלת כל כך לא יעלם לעולם, ברור לי שנכונה לה עבודה קשה והיא כל כולה אפרוח בת 7 שגם בלי זה יש לה התמודדויות עם החיים האלו. אלוהים, עזור לה. הלוואי ויכולתי לקחת את זה עלי במקומה, הלוואי.
