הי חברות יקרות
ברוכות הבאות לכל הבנות החדשות שטרם אמרתי להן שלום, אני מצרפת פרח לכבודכן
. רציתי לכתוב כבר לפני כמה ימים ואכישהו היה לי מחסום כתיבה שכזה, ועכשיו הוא קצת נפתח כנראה... אז לפני שבועיים בערך התחתנו, והיה מקסים כייף ומרגש (אולי בהמשך אני אעלה תמונה או משהו...). כיוון שהיתה חתונה יהודית- חופשית (מה שנקרא "אלטרנטיבית", ובלשון אחר- בלי רב) הכנו את טקס החופה בעצמנו בסיוע של חבר טוב שגם הנחה אותו. שילבנו ב- 7 הברכות ברכה שנגעה לאמא שכללה טקסט קצר מהזהר שמישהי (לא זוכרת מי, אבל תודה, זה היה מדהים!) פירסמה כאן בפורום. אחותי הקריאה והוסיפה "מדרש" משל עצמה על כך שאנחנו מברכים על הזמן שהיה לנו עם אמא ומקווים שהיא אכן איתנו ברגע הזה. למרות שקראתי את הקטע הרבה פעמים לפני הטקס מאוד התרגשתי, וכך גם אחותי, ואבא ואחי, והאיש שלי וכמעט כל מי שהיה בקהל (בקיצור, כולנו התייפחנו יחד למרות שהכוונה היתה לברך על הטוב). ועוד כמה דברים שהתקשרו לאמא: -ביום החתונה הלכתי עם האיש ועם אחותי לבית העלמין, ישבנו ודיברנו והיתה שלווה כזאת, והיה עצוב אבל זה מאוד חיבר אותי לעצמי ולאמא והרגשתי שזה היה טוב ומתאים (חששתי שכל העניין ידחק כי יהיה לי קשה מידי להתמודד ואעדיף להכחיש). -קיבלנו במתנה ספרים שרצינו להחליף. כשהלכתי לחנות והמוכרת ראתה את הספרים היא אמרה:"אבל אמא כ"כ התאמצה לבחור אותם". ואני נכנסתי קצת להלם ולחשתי לה:" זה לא מאמא". לא יודעת איך זה עדיין משפיע עלי. אם פעם זה הכאיב או הכעיס אותי, היום זה ממש לא, פשוט לא ציפיתי לתגובה כזאת. המוכרת מייד אמרה: "אה, פשוט היתה כאן מישהי לפני כמה ימים שבחרה בדיוק את הספרים האלה לבת שלה" ואני אמרתי לה שזה בסדר. וזה באמת בסדר, סתם אנקדוטה כזאת מחיינו. וגם- מאוד התחברתי לשרשור שעסק במה שכתבה ליהי לפיד. כשהיינו בחופשה אחרי החתונה פתאום נתקפתי במין פחד כזה, שאולי עכשיו אני ארגיש בודדה גם בביתי שלי, שתמיד היה המפלט והאלטרנטיבה לבית ההורים כשכבר הפסיק להיות ממש בית. לא יודעת איך להסביר את זה, אבל זאת מין חרדה שתקפה אותי לכמה רגעים. אז זהו, יקרות, סיפרתי לכן בעיקר על מה שקשור לאמא, אבל כמובן שהיו עוד דברים. אולי בהמשך אעלה עוד חוויות על הכתב (מספיק הארכתי להיום). שירה.
ברוכות הבאות לכל הבנות החדשות שטרם אמרתי להן שלום, אני מצרפת פרח לכבודכן
