הי ושיתוף

[גיליאור1]

הי ושיתוף

שלם לכלן. שוב אני מעלה הגיג בהקשר של תרמת ביצית אני מקה שהדבר לא יערר אי נעימת אני משתפת כדי לשמע שמה שאני חשה הוא ממש לא לעניין .
אני עומדת בפני תרות ביצית, הגבתי כאן מספר פעמים וא ני עוקבת אחרי הפרום מדי יום.
היום פרסמה כתבה על פונדקאות של נשים ש מוסרות לאחר מכן את התינוק שגדל ברחמן להריהם הביולוגיים. ושוב, מכה לפרצוף. האם בתור אישה בהריון (כמובן, אם בכלל ואם כאשר, כבר כלום לא בטוח ואני אחרי 30 IVFs), לא מהווה בעצם פונדקאית עבור זרע בעלי ביצית של מישהי אחרת. מה ההבדל? זה נרא, אני כבר שנים בסיפור של הפורית ואני לא מוצאת מנוח, הולכת על התרמה וחששת שחורצת את גורלי. רוצה לשמוע מכן דברים טובים. טירוף מה שעובר עליי. טירוף. חשה צער שאני לא כמו רבות, שברור להן שהן יאהבו את הילד שלהן מתרומה, ושהן בכלל אוהבות ילדים. אני עוד בחשש איום מהעניין הזה. מעבר לעניינים רבים אחרים. טוב, הנה זרקתי דבר נוסף לאוויר. אני גם מתכוונת ללכת לטיפול מילולי ולדבר על כך עם מישהו מקצועי.
טירוף.
ואתן מהממות, כל אחת בדרכה ובגישתה.

 

[איילת ר]

רוצה לתת לך כיוון נוסף מאחר ואני ממש ממהרת וממש רוצה לענות לך אכתוב בקצרה.
האם קראת על מחקרי אפיגנטיקה? אם לא שווה להתחיל לקרוא על זה קצת....
איילת

 

[עוגי555]

היי מותק

היי גיליאור,
כל כך נוגעות לי המחשבות שלך...
אני לא התגברתי על המחשבות האלה ועל הפחדים האלה. יש אבל אדיר ועמוק שלא אתגבר עליו לעולם.
חלקתי איתך את מחשבותיי בעבר... אני מאוד ממליצה לך ללכת ולשוחח עם מישהי. הבנתי מבנות שזה מאוד עוזר. אני לצערי עדיין לא עשיתי זאת. כלומר, עשיתי ולא התחברתי לאישה, ומאז לא מצאתי אחרת.

אני עדיין חושבת את אותן מחשבות קשות, על חוסר הקשר הגנטי לילד, על זה שהוא ילד של אישה אחרת, למרות כל התגובות הנסערות של הבנות כאן.
אך התגובות האלה עזרו לי ללכת קדימה ולהבין שאני לא אדע עד שאהיה שם וכמעט בטוח שדברים יסתדרו ויהיו יותר שמחים ממה שאני יכולה לתאר עכשיו מהיגון שלי.
אני הלכתי על זה למרות הכל כי יש לי דחף אדיר שמאיץ בי קדימה, כי אלה יהיו- כ ש יהיו- ילדיו של בעלי, כי 99.9999% שאהיה מטורפת עליהם, כי אני מעדיפה ללכת על זה מאשר להשאר ערירית ולא להיות אם לעולם.
במצבי, אני רק מייחלת שאכן ייקלט וחס וחלילה לא אביא את עצמי למצבים יותר קשים, מסובכים ויקרים....

 

[אשרת 1972]

את טועה ובגדול תפקידך להיות אמא

פונדקאית מסיימת את תפקידה בלידה והורים מגדלים את הילד ואת הולכת להיות אמא של הילד שזה החלק החשוב בכל המשוואה , לשיטתך תפקידך מסתיים בלידה והרי הוא רק מתחיל .
לוותר על החלום ללדת ילד מביציותיך שלך זה דבר לא פשוט , אני החלטתי שמה שמנחה אותי זה הרצון להיות אמא ולא הקשר הגנטי לילדי,היה לי ברור כי לו הייתה לי האפשרות (בגלל גילו של בעלי זה לא אפשרי ) הייתי מאמצת ילד וברור לי שאהב כל ילד שאגדל בין אם יש לו קשר ביולוגי אלי או לא .
מציעה שתלכי לטיפול זו החלטה לא פשוטה , תרומה היא לא פתרון קסם גם בה לא בטוח שתכנסי מיד להריון אבל אחרי 30 IVF אולי צריך לנסות דרך חדשה ואולי את לא יכולה אבל שווה לך לנסות ולברר .

 

[פנדה30]

יותר מזה, לי אישית היה חשוב לעבור הריון

יש לי ילד גדול מIVF, מביציותיי.
מאוד חששתי ממעב רלתרומה, כי מאוד חששתי שלא אוהב את הילד שיוולד כמו שאני אוהבת את הגדול.הרי הפחד הזה קיים בליבה של כל אישה שמחה לילד שני, אבל אני חששתי מזה ממש, בגלל התרומה.
נשבעת, בכל היקר לי(וכשקראתי בנות אחרות שאומרות את זה- לא האמנתי להן!) שאני אוהבת אותה כמו את אחיה. כלומר אחרת, אבל לא בגלל התרומה. אחרת, כי יש בינינו קשר אחר מעצם היותי אמא בפעם השנייה, ומעצם העובדה שהיא בת (ויש לי מליון משקעים עם אמא שלי...)
אולא אשקר. נושא התרומה בראשי תמיד. ת מ י ד .בעיקר כשהיא חולה, אבל ממש לא רק. כל פעם כשאני מסתכלת עליה, אני חושבת על זה.
אבל אני אוהבת אותה בכל ליבי. ולא האמנתי שהלב יכול להלתרחב, אבל הוא יכול. גם לילדה שהיא תוצר של תרומה

אני מבינה את החשש. מתחברת אליו מאוד. אישית, הלכתי לטיפול. אני לא חושבת שהוא עזר לי. עזר לי, כשהבנתי שאני חייבת למלא את הבור הזה שנוצר לי ברחם.
וגם, כשהבנתי שאם אלך לתרומה- החלום של שלושה ילדים יכול כן להתגשם!

בהצלחה.
אם תרצי עוד לשוחח גם בפרטי, בשמחה.

 

[גיליאור1]

אתן נהדרות.באמת

אני קוראת את אשר אתן כותבות, וכפי שצינתי, אני כן הולכת על התהליך ממש אוטוטו, אבל אני בטירוף. יש שעות ורגעים שברורה לי ההחלטה, ויש רגעים שאני המומה ולא מצליחה להבין איך התאכזרו אליי החיים, והכעס גואה ודואה, הכל ברור לי, כל מה שאתן כותבות, ואני גם רואה סביבי חברות עם תרומת ביצית המאושרות בעולם, ואני הולכת על זה (ושוב, הסיכוי שמשהו יקרה גם כאן, והיום ברור לי, הוא גם כן: כן או לא. פשוט ביותר).
אני אתחיל ללכת לשיחות ולו כדי לומר דברים שאני לא יכולה אפילו להעלות על הכתב כאן בפורום למרות שהפורום הינו הגי פתוח וכן ואמיתי. ובכל זאת, נדמה לי שלו הייתי כותבת כאן כמה דברים על ההרגשה אול הייתי מצטיירת כמי שהיא לא אנושית ולא רואה ממטר. מסובך ומורכב, וכן, כמו שאתן כותבות וכמו שעוגי ציינה, לא להגיע לגיל מאוחר עוד יותר ולהצטער שלא מימשתי את האופציו. וכמו עוגי, ופנדה וכמוכן בכלל, להסתמך על התחושות כאן של מי שיש לה כבר ילד מתרומה והיא מאושרת בעולם. וואהו. מורכב מסובך, מטריד ולא הוגן. ממשיכים ועושים.
שוב תודה תודה תודה

 

[galia19]

אני דווקא מכירה מקרוב חלק מהתהיות שהעלית

במהלך ההריון הרגשתי שצומח לי חייזר ברחם ושאני בעצם סוג של פונדקאית. הדימוי החזק מכל היה שאני מין "נשאית" לעובר שנוצר ונשתל באופן מלאכותי לגמרי. יחד עם זאת, אני חייבת לציין שזה היה ההריון הראשון שלי שהחזיק מעמד. הרבה נשים מדווחות שהן חווות את העובר כסוג של חייזר, כך שאולי זאת היתה התחושה גם אילו נכנסתי להריון באורח קצת יותר טבעי. אין לי למה להשוות.
אבל! הלידה וכל מה שקורה אחריה זאת אופרה אחרת. שעתיים אחרי שהתאוששתי מהניתוח והביאו לי את התינוקת הרגשתי כמו חיה שהמליטה. ראית פעם כלבה שמלקקת את הגורים שלה? אז זה זה. משהו חייתי, קמאי לחלוטין וטבעי באותה מידה. האהבה ליצור הזה מתעצמת כל הזמן. עד היום אני מרגישה כמו בסרט של נשיונל ג'אוגרפיק לגדל אותה ולראות ב-live את הצמיחה וההתפתחות. זה פלא, לא פחות. הילדה לא דומה לי בכלום, אבל היא שלי ואני מאוהבת בה. גם אם היא היתה מאומצת, הייתי מאוהבת בה. ההורות, ולא מוצא הילד, היא הנושא. החוויה שמשנה אותך כאדם.
אני חייבת לציין במאמר מוסגר שאף פעם לא חיבבתי במיוחד ילדים. אבל, כמו שאת יודעת, לא מוכרחים לאהוב ילדים של אחרים כדי להשתוקק לילד משלך. ובהמשך גם היחס לילדים של אחרים יכול להשתנות.
בשורה התחתונה, אחרי שילד מגיע, החיים הופכים לשלמים ושמחים הרבה יותר. הם גם עמוסים ותובעניים יותר, אבל הבור מתמלא. ואחרי 30 ivf כבר מאוד קשה לדמיין איך זה לחיות בלי הנוכחות שלו.
כל מה שאת חווה קיים, נורמלי ולגיטימי. אל תתני לאף אחד להטיל בך ספק. ואם תרצי, את מוזמנת לדבר איתי בפרטי.

 

[לני ק]

פעם, לפני הרבה שנים

הבנתי שגם אני זקוקוה לתרומת ביציות. חלק ממה שעובר לך בראש, עבר גם בראש שלי. את בעלי היה קשה יותר לשכנע. לדבריו- הפריע לו שזה לא יהיה הילד שלי. שאלתי אותו מה הוא היה עושה אם אשה צעירה וחמודה היה מסכימה להכנס להריון מהזרעה ממנו, ללדת, למסור לנו את הילד ולהסתלק לעד מחיינו. בעלי אמר שזה דוקא היה מאוד מתאים לנו ושלא תהיה לו בעיה לגדל ילד כזה. אז אמרתי שהשיטה שלי יותר טובה, כי אני זאת שאהיה בהריון.
הצער הזה על ההורות הגנטית הוא שלב שצריך לעבור, לעבד. כל אחת מפרשת את זה בדרך שלה. אחת מרגישה שהיא תהיה פונדקאית, אחת תפתח חששות בנוגע לבעיות גנטיות עלומות. אחרת צתהיה משוכנעת שהיא לא תוכל לאהוב את הילד ועוד ועוד.
כאמור, צריך לעבור ולעבד. לפעמים זה ענין של זמן, ולחכמות יותר זה ענין של עזרה ממטפל מתאים. לי זה לקח בערך שנה להתבחבש עד שממש התייצבתי עם מנת הזרע במידקל סנטר ברשל"צ ועוד כמה חודשים של מריחת זמן מצדם. אחרי הכשלון הראשון התייצבתי אצל דר' קלדרון בבני ציון ומרגע זה כבר לא היו לי לשמחתי שום ספקות.
הנסיכה שלי כבר בת שמונה והנסיך בן שש וחצי. התורמת נתנה לי המון, היא נתנה לי את האמהות, אבל החלק שלה בילדים שלי זה בסך הכל 6 גרגירי אבקת תינוקות.
תמשיכי לחפור בזה, לפקפק, להעלות ספקות. כי כמה שתאווררי יותר, יהיה יותר נקי בפנים.

בהצלחה

 

[שושה669]

מקסים לני

אלו בדיוק הסיפורים שמראים שיש תיקווה
את שני הילדים הרית מאותה התורמת?

 

[לני ק]

כן, בדיוק כמו בסיפור

הנסיכה מהחזרת טריים והנסיך היה קפוא שנה וחצי בפריזר. 200% הצלחה של טיפול אחד.

 

[רונית3030]

סיפור אופטימי ומקסים!

וטוב לשמוע שאפשר גם ממוקפאים 'עמוק'

 

[פרחונית 22]

לניאת כותבת נפלא,והתוכן,הו התוכן....

 

[שושה669]

מאחלת לכולן!

תודה על השחלקת את המידע שגם זה אפשרי!!!

 

[נקודית חן]

אני קוראת ולא יכולה לעצור את הדמעות...

 

[בייבילי1]

היי

שלום יקירה, לפני שבועיים ילדתי בן מתוק ואני מאוהבת ביצור הקטן הזה. לא האמנתי שאפשר לאהוב ככה, שאפשר לבכות כל כך בברית מהכאב שלו..אני שכל חיי העדפתי בע"ח וילדים השאירו אותי אדישה פתאום אמא!!!.אני מבינה את המחשבות שלך..שלא תחשבי שהן לא מסתובבות אצלי באיזה מקום אפל במוח אבל רוצה לחזק אותך שכאשר הוא יהיה בידייך, יביט עלייך, תהיי שבויה באהבה אינסופית. מבחינתי הבן שלי הוא שלי. דומה לי, לא דומה לי...אני שלו והוא שלי בצורה טוטאלית. .מאחלת הצלחה לכל אחת ואחת בפורום הנפלא הזה וששנת 2014 תהיה השנה של כל אחת שכמהה לאמהות!

 

[עוגי555]

בייבילי ושאר הבנות, תודה לכן על השיתוף

 

[בטנונית]

או, כמה שהמחשבה הזו מוכרת לי....

אני עברתי תרומה כפולה, כך שאפילו קמצוץ של זהות גנטית לא היתה ביני ובין
העובר שברחמי, וגם לי עברה מחשבה כזו, שהזיקה ביננו כלל אינה קיימת, וזה רק בזכות
המדע הכה מתקדם שהפך אותי לאשה הריונית.
זו מחשבה שנקרה במוחי, בד"כ מההיבט המופלא של המדע, וכאות תודה לזמנים בהם אני חיה,
כי לפני 2 עשורים הייתי נותרת אשה ללא ילדים (אין לי אמצעים כלכליים לאמץ).
ככל שההריון הבשיל, התחלתי להתחבר קצת לעוברית שלי, בידיעה מוחלטת שאין לי שמץ
מושג איך היא תראה (ידעתי רק מאפייני צבע, משקל וגובה של התורמים), וידע ברור שהיא לא תהיה דומה לי בכלל.

היום אני יכולה להגיד לך, שהמחשבה הזו היא חלק מתהליך העיבוד שצריך לעבור, ובמקרה
שלך את נושאת ברחמך את בנכם, שלך ושל בעלך היקר, בעזרת ביצית לא שלך. זה דורש פיוס עם עצמך,
שיחרור מקונבנציות מחשבתיות, משאלות לב וחלומות, והשלמה עם מציאות מורכבת, שלא בחרנו לעצמינו.

ללכת לשיחות יעוץ זה רעיון נהדר, כי איוורו של רגשות ומחשבות, כמו שכתבו לפני, הוא הליך ריפויי חשוב מאוד.

נ.ב.
התינוקת שלי מהממת, בחיי

 

[בטנונית]

החלק ששכחתי לציין הוא התובנה הרוחניקית, תקראי

לזה, שהנשמה שצריכה להגיע לרחמי, תגיע, בין אם אני היא אמה הביולוגית או לא.
זו מחשבה שמאוד הרגיעה אותי, והנחתה אותו לאורך כל ההריון.

 

[שושה669]

מסכימה איתך לגמרי

אני כל הזמן מזכירה לעצמי, עכשיו שאני לפני בחירת התורמת השניה.
שהתורמת זה רק המעטפת החיצונית של הילד
הנשמה שלו היא זו שתקבע את האופי ואת החוויות אותם יחווה.
וכלול שאני אהיה יותר בטוב ובהשלמה כך הילד יולד רגוע יותר שלם ושלב יותר.

 

[בטנונית]

בדיוק. מאחלת לך השתרשות נעימה והריון שלו

מנסיוני האישי, הרוגע שלי הקרין רבות על התינוקת שלי. חבל שאיני יכולה
להזמינך לראות את הפלא האוצרי הקטן שלי )

שמרי על אופטימיות ותראי המון קומדיות