הי הי
רציתי לדעת מה אתם חושבים על הקטע הזה.. זה קטע שתרגמתי (עם קצת עזרה) מתוך ספר די ישן, במקור כתוב בספרדית, לדעתי הוא לא יצא וגם לא יצא לאור בעברית. בכל מקרה, זה קטע ממש קצר, אבל מאד יפה לדעתי (לפחות במקור), שמופיע כמעט בסוף הספר - הדמות שמסופר עליה, אליגיו (בספרדית כותבים Eligio, הג' היא יותר ח' מג' - ז"א אלחיו) היא דמות של סוחר שהתושבים של עיירה שמסופר עליה מאד מאד נקשרים אליו. אחרי שבמשך עשרים שנה הוא מגיע בכל חודש לעיירה, הוא פתאום מפסיק להגיע, ומתברר להם שהוא נהרג באחד ההרים בסביבה. בהתחלה הם המומים, לא יודעים מה לעשות, ואז מתחילים במין אטרף הנצחה, מנסים להנציח אותו בכל דרך אפשרית- לקרוא לבית ספר ולספריה על שמו, להקים לו פסלים ועוד. הבת שלו עוצרת אותם, ומבקשת מהם שיפסיקו. בקטע הזה, שמופיע ממש בסוף הספר, היא מדברת אליהם, מסבירה למה. "אליגיו - הוא כאן. אין צורך להנציח אותו, הוא לנצח יהיה חלק מהעולם. בעננים תראו אותו, ובשמיים התכולים. עם הזריחה יפרוס גם הוא את קרניו על העולם. ועם צחוק הילדים המתגלגל, יתגלגל גם הוא בינות שפתיים. וברגעי העצב, יזלוג גם הוא עם הדמעות. ובחצות, בצאת הכוכבים, ינצנץ גם הוא איתם, דולק בחשיכה. ויהיה כאן בעשב הירוק, יהיה כאן, נישא על גבי ציוץ הציפורים. יהיה כאן עת תבכו, עת בדרך תצעדו. עת תכעסו יהיה כאן, גם עת תאהבו. ועת יחסר לכם, עת דמעה חרישית תזלוג על לחייכם כאות געגוע – הביטו בעננים הפרוסים על פני שמיים תכולים, הביטו בזריחה הנפרסת לאיטה, הקשיבו לדמעות, התגלגלו עם צחוק הילדים. נצנצו גם אתם בינות כוכבי מרום, לכו יחפים בעשב הירוק. ואז תדעו, לבטח תדעו, כי כאן הוא, כי בכל הוא. כי מעולם, בעצם, לא עזב." רציתי לשמוע דעה אובייקטיבית על הקטע (בתור תרגום, כן)... P: תודה
רציתי לדעת מה אתם חושבים על הקטע הזה.. זה קטע שתרגמתי (עם קצת עזרה) מתוך ספר די ישן, במקור כתוב בספרדית, לדעתי הוא לא יצא וגם לא יצא לאור בעברית. בכל מקרה, זה קטע ממש קצר, אבל מאד יפה לדעתי (לפחות במקור), שמופיע כמעט בסוף הספר - הדמות שמסופר עליה, אליגיו (בספרדית כותבים Eligio, הג' היא יותר ח' מג' - ז"א אלחיו) היא דמות של סוחר שהתושבים של עיירה שמסופר עליה מאד מאד נקשרים אליו. אחרי שבמשך עשרים שנה הוא מגיע בכל חודש לעיירה, הוא פתאום מפסיק להגיע, ומתברר להם שהוא נהרג באחד ההרים בסביבה. בהתחלה הם המומים, לא יודעים מה לעשות, ואז מתחילים במין אטרף הנצחה, מנסים להנציח אותו בכל דרך אפשרית- לקרוא לבית ספר ולספריה על שמו, להקים לו פסלים ועוד. הבת שלו עוצרת אותם, ומבקשת מהם שיפסיקו. בקטע הזה, שמופיע ממש בסוף הספר, היא מדברת אליהם, מסבירה למה. "אליגיו - הוא כאן. אין צורך להנציח אותו, הוא לנצח יהיה חלק מהעולם. בעננים תראו אותו, ובשמיים התכולים. עם הזריחה יפרוס גם הוא את קרניו על העולם. ועם צחוק הילדים המתגלגל, יתגלגל גם הוא בינות שפתיים. וברגעי העצב, יזלוג גם הוא עם הדמעות. ובחצות, בצאת הכוכבים, ינצנץ גם הוא איתם, דולק בחשיכה. ויהיה כאן בעשב הירוק, יהיה כאן, נישא על גבי ציוץ הציפורים. יהיה כאן עת תבכו, עת בדרך תצעדו. עת תכעסו יהיה כאן, גם עת תאהבו. ועת יחסר לכם, עת דמעה חרישית תזלוג על לחייכם כאות געגוע – הביטו בעננים הפרוסים על פני שמיים תכולים, הביטו בזריחה הנפרסת לאיטה, הקשיבו לדמעות, התגלגלו עם צחוק הילדים. נצנצו גם אתם בינות כוכבי מרום, לכו יחפים בעשב הירוק. ואז תדעו, לבטח תדעו, כי כאן הוא, כי בכל הוא. כי מעולם, בעצם, לא עזב." רציתי לשמוע דעה אובייקטיבית על הקטע (בתור תרגום, כן)... P: תודה
