פסה"ד הדן בסכסוך שכנים בגין הקמת קיר ודרישה לתשלום.
פס"ד נוסף בשלום צפת תא"מ 35277-04-10.
[URL]http://breader.court.gov.il/BookReader/getbook.asp?path=%5C%5CIDCNFSV01%5Cidc_repository2%5C711%5C398%5C0b9bed00d0ee40b596abdfa936825539&OlvDataProto=file&Language=Hebrew&Hebrew=1&ReaderStyle=ILCourts&h=7278C51949B0E53150D3643DA24DAD9D&OnePageMode=1[/URL]
קטע מפסה"ד.
1. בפניי תביעה כספית בסכום של 15,000 ₪, שהגישו התובעים נגד הנתבעים, לחייבם במחצית מעלות בניית קיר בטון תומך המצוי לטענתם, בין חלקות הצדדים הגובלות.
לטענת התובעים נאלצו לבנות קיר בטון תומך המפריד בין מגרשם למגרש הנתבעים, וזאת בהתאם לדרישות הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. לטענת התובעים המדובר בקיר הנמצא במיצר בין המגרשים. התובעים טענו כי על הנתבעים לשאת במחצית מעלות בניית הקיר אשר עמדה על 30,000 ₪ וזאת מכוח הוראות סעיפים 32 ו-49 לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969 (להלן: "החוק"). לטענת הנתבעים מדובר בקיר שנבנה במיצר – בבעלות משותפת של התובעים והנתבעים, ולפיכך, על הנתבעים לשאת במחצית מעלותו.
בנוסף טענו התובעים, כי על הנתבעים לשאת במחצית מהוצאות הבנייה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט – 1979, שכן הם נהנים מהקיר המונע הדרדרות של אבנים וגלישת קרקע למגרשם.
2. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה, והפנו לחוסר תום ליבם של התובעים, אשר הם עצמם סרבו להשתתף בעלות הקמת קיר תומך בגבול מגרשם עם שכן אחר. לגופם של דברים, טענו הנתבעים כי הצורך לבנות את הקיר נוצר כתוצאה מהגבהת הקרקע ע"י התובעים, וכי אלמלא היו מגביהים את פני הקרקע במגרשם, לא הייתה נדרשת בניית הקיר התומך, שכן המגרשים היו באותו גובה. לטענת הנתבעים התגוררו בביתם משנת 1994 ומעולם לא הייתה גלישת קרקע ממגרש התובעים למגרשם ואף כשבנו את ביתם לא נדרשו ע"י הוועדה המקומית לתכנון הבנייה לבנות קיר תומך בין המגרשים. לפיכך נטען כי בניית הקיר נועדה למטרות התובעים ובעקבות בניית ביתם ע"פ תכניות הבנייה שהגישו. הנתבעים הכחישו את הטענה כאילו הקיר נבנה במיצר וטענו כי הקיר נבנה במגרש התובעים בלבד ולכן אין המדובר במחוברים שבמיצר. לעניין עלות הבנייה הפנו הנתבעים לכך שע"פ הקבלה שצרפו התובעים עמדה העלות על סך של 40,000 ₪ בעוד שממכתב הקבלן שצורף בהמשך עלה כי הסכום עמד על סך של 30,000 ₪ בלבד. לטענת הנתבעים יש בכך כדי להטיל ספק בטענת התובעים לעניין עלות הקמת הקיר.
3. התביעה החלה כתביעה קטנה, הועברה להתברר בהליך רגיל במסגרתו הופנו הצדדים לגישור. הסדר הגישור שהושג בין הצדדים בוטל לבקשת הנתבעים ובהסכמת התובעים, תוך שהתובעים עמדו על הוצאותיהם. לנוכח הסוגיות המקצועיות שעמדו במחלוקת בין הצדדים, מונה כמומחה מטעם בית המשפט המהנדס סוהיל סאבא (להלן: "המומחה"). מטעם התובעים העיד התובע 1, מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1, וכן מר רפפורט - מהנדס הוועדה המקומית בקריית שמונה לשעבר. כן עומדת בפניי כאמור, חוו"ד המומחה מטעם בית המשפט.
דיון:
4. לאחר שעיינתי במסמכים שלפניי ובעדויות הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.
הטענה לחובת השתתפות מכוח היות הקיר מחוברים שבמיצר – אכן בהתאם לסעיף 32 לחוק, כל שותף חייב לשאת, לפי חלקו במקרקעין המשותפים, בהוצאות הדרושות לאחזקתם התקינה וניהולם. שותף שנשא בהוצאות כאמור, זכאי להיפרע מהשותפים האחרים לפי חלקם במקרקעין.
כמו כן, בהתאם לסעיף 49 לחוק נקבע:
א) "קירות, גדרות, עצים, ומחוברים וכיוצא באלה הנמצאים במיצר של מקרקעין שכנים (להלן – "מחוברים שבמיצר"), יראו כנכסים בבעלות משותפת של בעלי המקרקעין השכנים, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.
ב) מחוברים שבמיצר רשאי כל אחד מבעלי המקרקעין להשתמש בהם למטרה שלשמה הוקמו, וחייב הוא להשתתף בהוצאות הדרושות כדי להחזיקם במצב תקין לפי שיעור שהוסכם ביניהם, ובאין הסכם כזה – בחלקים שווים, זולת אם מידת השימוש בהם הייתה שונה"
יחד עם זאת, שוכנעתי כי הקיר במקרה דנן אינו נמצא במיצר של מקרקעי הצדדים. המומחה השיב בתשובה 7 לשאלות הנתבעים כי בהסתמך על היתר הבנייה, הקיר נבנה כולו במגרש התובעים. תשובת המומחה תואמת אף את הצהרתו המפורשת של התובע עצמו, שהינה בבחינת הודאת בעל דין, בדיון מיום 13.10.10, על פיה "הקיר נמצא בשטח שלי". אמנם המומחה השיב כי במידה ורוצים להיות בטוחים שהקיר בוצע לפי התוכנית, יש להזמין מודד מוסמך. אולם מאחר שהמומחה קבע כי על פי ההיתר הקיר אמור היה ממילא להיבנות במגרש התובעים, הרי אם בנו התובעים את, הקיר שלא בהתאם להיתר, אין להם להלין אלא על עצמם. משברור שהקיר אמור להיות במקרקעיהם (ולכאורה כך אף המצב), הרי אם בנו התובעים את הקיר בניגוד להיתר, אין בכך כדי להקנות להם זכות בגין בנייתו שלא כדין.
ההלכה הינה שברגיל יאמץ בית המשפט את ממצאי המומחה שמונה על ידו, וזאת כל עוד לא הוטל בהם ספק: "המומחה ממונה לחוות דעתו בעניינים מקצועיים שלביה"מ אין המומחיות והידע המקצועי לגביהם" (אורי גורן ועופר דרורי: "עדויות מומחים – דיונים מהותים" וכן ראה ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות 2010: "יחד עם זאת והגם שעדות מומחה אינה שונה מכל עדות הבאה בפני ביה"מ, יש להניח כי משהחליט ביה"מ למנות מומחה מטעמו, בפני ביה"מ נתונים מקצועיים רלוונטיים להכרעה בסכסוך שבפניו, יאמץ הוא את ממצאי המומחה בהעדר סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן".
במקרה דנן קביעת המומחה לעניין מיקום הקיר ע"פ ההיתר הינה קביעה מקצועית שלא הוטל בה כל ספק (נהפוך הוא, היא אף נתמחה, כאמור, בהודאת התובע), ולפיכך הקיר אינו מצוי במיצר.
אדגיש כי אף שבסיכומם של דברים, לא מצאתי לקבל את מסקנת המומחה אשר כפי שיפורט להלן, חרגה מגדר סמכותו, הרי לגבי קביעתו המקצועית דנן לא מצאתי כי נסתרה.
העובדה שמדובר במגרשים שכנים, וכן כי הקיר בנוי בסמוך לקו הגבול, אין בה כדי לבסס את הטענה כי מדובר במחוברים שמיצר. חזקת הבעלות המשותפת על מחוברים שבמיצר חלה רק כאשר מחוברים נמצאים "על המיצר", בשונה ממצב בו הם נמצאים בסמוך למיצר, וראה בספרו של פרופ' וייסמן "בעלות ושיתוף" בעמ' 174: "המחוקק מבחין בין "מחוברים שבמיצר" לבין "מחוברים שבסמוך למיצר", כפי שעולה מהשוואת סעיף 49 לסעיפים 50 ו-51 לחוק המקרקעין, תשכ"א – 1969. כאשר המחובר נמצא בסמוך לגבול שבין שתי חלקות אדמה, אך לא על הגבול עצמו, דהיינו כאשר הוא מצוי כולו בחלקה אחת, בסמוך לגבול, ספק אם תחול עליו ההוראה שבסעיף 49 לחוק המקרקעין. במקרה זה יראו, כנראה, את המחובר כשייך לבעל הקרקע שעליה נמצא המחובר, כפי שעולה מסעיף 51 סיפא של החוק, ויחול אז
סעיף 12 לחוק המקרקעין שלפיו הבעלות במחובר היא, בהכרח, לבעל הקרקע שבה מצוי המחובר, ואין הצדדים בני חורין להתנות על כך".
5. עוד יש להוסיף, כי גם אם היה מדובר במחוברים שבמיצר (וכאמור לא מצאתי כך), הרי החובה ע"פ סעיף 49 (ב) לחוק, כמו גם ע"פ סעיף 32(ב) לחוק, הינה להשתתפות בהוצאות אחזקה וניהול, ולא בהשתתפות בעלות הקמה. אמנם יש לבחון את טענת התובעים לזכותם להשתתפות הנתבעים בעלויות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אולם, מכוח סעיפי חוק המקרקעין המפורטים לעיל, אין בכך די. וראה ת"א (רח') 4155/06 עמר נ. קרלו רזיאל בראונר, שם נקבע כי אין המדובר בהוצאות אחזקת מחובר שבמיצר, אלא בעלות הקמת גדר, אשר גם שם לא הוכח כדבעי כי היא מחובר שבמיצר. ראה גם ע"א 521/08 (מחוזי חיפה) צרפתי ואח' נ. אלבו ואח':
"עם זאת, אוסיף כי בכל מקרה אין בסעיף 49(א) כשלעצמו כדי להטיל חובת תשלום על בעל מקרקעין שכנים לשאת בעלות הקמת הגדר ועניינו רק בזכויות הקניין בגדר. אם ברצון המערערים היה לבסס עילת השתתפות בהוצאות ההקמה על עילה אחרת (כמו עשיית עושר ולא במשפט או הוראות סעיף 21 לחוק המקרקעין) היה עליהם לטעון זאת מפורשות ולאפשר למשיב
