הישיבה
הפקקים הארורים האלה זה בדיוק הדבר האחרון שהיה חסר לי היום.
כאילו לא הספיקו לי המים החמים שהתחלפו באחת בקילוח מקפיא, כששערי עודנו מכוסה בשמפו, או האידיוט במכונית הספורט שהתיז עלי בוץ משלולית בשניה שחציתי את הכביש עם הקטן ליד הגן. השחור משחור שלבשתי חטף רסס חום ועכור, ואיתו התעכר גם מצב הרוח.
האוטובוס זוחל בעליות של ירושלים, הכביש כה בוהק ורטוב, עד שנדמה כאילו הוא עשוי מטיטניום מלוטש, והזמן חומק מהר בין המחוגים.
אני רואה בעיני רוחי את המבט הנוזף בעיני הנוכחים, כשאצטרף לדיון באיחור ניכר, ואפר את הריכוז ברגע הכניסה.
הדלת תחרוק, תמיד היא כה כבדה, עיני היושבים לשולחן הארוך תתנתקנה לרגע מהמסך הרחב התלוי בסמיכות לדלת, ותהיינה נשואות אלי, ברגע בו אכנס.
טוב עשיתי כשלבשתי היום את מיטב בגדי השחורים, שאילו הייתי מצרפת אליהם גם שוט, אזי היו נפערות אי אלו לסתות.
המעיל הארוך מעור שחור, שצמוד לגופי ונקשר במותניים, הגולף השחור שממנו מגיחים פני הבהירים אדומי השפתיים, המגפיים השחורים מחודדי קצה ועקב, כאילו לא די בגובהי הניכר, ומכנס הרכיבה הצמוד בתוכם.
הרגע הזה, בו אכנס לחדר הישיבות, יהיה גם הרגע בו מבטינו יצטלבו בשנית, אחרי שחלפו כבר שבועות מספר, בהם הגיתי בך יומם, ואף לילה.
המחשבות שלי נודדות אליך.
מבוגר ממני, בהפרש ניכר, מגלח את ראשך לכדי קרחת בוהקת, מצניע בכך את פדחתך המקריחה ממילא.
עיניך כהות, גביני גבותיך סבוכים ושחורים,
רחב כתפיים, מוצק, פנים מסותתות, קשות, לא מחייך.
חכם.
דעתן.
כשמבטינו יצטלבו, לא תמצמץ.
אפילו לא עווית קטנה בזווית העין שתסגיר את המתיחות שתחדור לעצמותיך באחת כשתראה אותי שוב.
אתיישב בקצה השולחן, כיאה למאחרים. מאחורי ניצבת לה עמדת הקפה, כפי שניצבת שם תמיד.
אתה לא תמצמץ כשמבטינו יפגשו.
אולם מספר הפעמים בהם תקום ממושבך, ותפסע חרש לעבר עמדת הקפה, לא שם ליבך לכך כי זו הפעם המי יודע כמה שקמת אליה בשעה האחרונה, יסגיר אותך.
והתנועות שלך.
גם הן תהיינה עדות חיה למה שפניך יקפידו להסתיר.
נשען במרפקים על השולחן, מזדקף, מחליף רגליים בסיכול, ושוב רוכן קדימה ואז נסוג, נשען לאחור בכסא המסתובב, פושט רגליך קדימה, וראשך נתמך בידיך הכפופות, כאילו הנך שרוע על כסא נוח אל מול הים.
נזכרת, בעודי מתכווצת במושב בציפייה דרוכה, בדיון ההוא, בו התנצחנו בוויכוח אין סופי.
אג׳נדה נוכח אג׳נדה, מתישים את הנוכחים בעקשנותינו, סרבנים לכל מאמץ גישור, לכל נוסח של פשרה.
האם הבחינו הנוכחים, כי הוויכוח בנינו כבר מזמן לא ניטש בגלל התוכן? איך חילופי הדברים הלכו והתלבו ככל שמבטינו ניתלו זה בעיני זו וענינו העמיקו ושרפו כקרני ליזר חודרניות, מישירים מבט להכעיס, מסרבים להיות מי שיביט הצידה במבוכה, ויודה בתבוסה? כמאהבים מתגוששים במיטה, מתהפכים ומתגלגלים, לא נכנעים, במאמץ להכריע מי יהיה למעלה?
הדלת הכבדה, חורקת כמצופה, נכנעת למאמץ הפתיחה.
אני נכנסת ומתנצלת, סוקרת במבטי את הנוכחים, מחפשת אחריך.
כל המבטים מופנים כלפי, חלקם לשבריר שניה, חלקם מתעכבים, בולעים את הופעתי המצודדת במבטיהם האפרוריים, הרעבים.
רק ראשך רכון קדימה, עיניך נתונות במסך המחשב הנייד שלפניך, מקליד.
הכסא הפנוי היחידי ניצב ממש אל מול הכיסא שלך. אני נדחקת בין היושבים לקיר הסמוך, מתנצלת שוב על אי הנוחות, נעצרת ליד הכיסא.
משתהה.
מתירה לאט את החגורה, פושטת באיטיות את המעיל, מיטיבה את בגדי ומתיישבת. פני פונות כבר לעבר המסך, אבל בצדודית אני חשה את מבטך היוקד.
עוד בטרם חלפו דקותיים, אני מבחינה בך, נעמד, הודף את הכיסא ופוסע לעבר עמדת הקפה.
אני מחייכת.
מחליטה לנצל את ההזדמנות, ומתרוממת כעבור מספר שניות לעבר השולחן הצידי.
אחרי הכל, גם לי לא תזיק עכשיו כוס קפה שחור וריחני.
אתה ניצב לפני בגבך הרחב, ברגליים מפושקות מעט, עמידה שכולה ביטחון ועוצמה, ידך נראית כבוחשת במשהו, ואני מתקרבת אליך בשקט.
אתה מסתובב בתאום מושלם, כשרק סנטימטרים בודדים של אויר טעון בחשמל סטטי מפרידים בנינו.
פניך מביעות הפתעה.
אתה ממלמל משהו בסגנון ׳טוב שהגעת, היה משעמם עד עכשיו׳, ואני צוחקת בלי קול, רק חושפת שיניים בפה פתוח, שפתיים מעוקלות לכדי חצי חיוך, ומלקקת את שפתי כבדרך אגב.
הפקקים הארורים האלה זה בדיוק הדבר האחרון שהיה חסר לי היום.
כאילו לא הספיקו לי המים החמים שהתחלפו באחת בקילוח מקפיא, כששערי עודנו מכוסה בשמפו, או האידיוט במכונית הספורט שהתיז עלי בוץ משלולית בשניה שחציתי את הכביש עם הקטן ליד הגן. השחור משחור שלבשתי חטף רסס חום ועכור, ואיתו התעכר גם מצב הרוח.
האוטובוס זוחל בעליות של ירושלים, הכביש כה בוהק ורטוב, עד שנדמה כאילו הוא עשוי מטיטניום מלוטש, והזמן חומק מהר בין המחוגים.
אני רואה בעיני רוחי את המבט הנוזף בעיני הנוכחים, כשאצטרף לדיון באיחור ניכר, ואפר את הריכוז ברגע הכניסה.
הדלת תחרוק, תמיד היא כה כבדה, עיני היושבים לשולחן הארוך תתנתקנה לרגע מהמסך הרחב התלוי בסמיכות לדלת, ותהיינה נשואות אלי, ברגע בו אכנס.
טוב עשיתי כשלבשתי היום את מיטב בגדי השחורים, שאילו הייתי מצרפת אליהם גם שוט, אזי היו נפערות אי אלו לסתות.
המעיל הארוך מעור שחור, שצמוד לגופי ונקשר במותניים, הגולף השחור שממנו מגיחים פני הבהירים אדומי השפתיים, המגפיים השחורים מחודדי קצה ועקב, כאילו לא די בגובהי הניכר, ומכנס הרכיבה הצמוד בתוכם.
הרגע הזה, בו אכנס לחדר הישיבות, יהיה גם הרגע בו מבטינו יצטלבו בשנית, אחרי שחלפו כבר שבועות מספר, בהם הגיתי בך יומם, ואף לילה.
המחשבות שלי נודדות אליך.
מבוגר ממני, בהפרש ניכר, מגלח את ראשך לכדי קרחת בוהקת, מצניע בכך את פדחתך המקריחה ממילא.
עיניך כהות, גביני גבותיך סבוכים ושחורים,
רחב כתפיים, מוצק, פנים מסותתות, קשות, לא מחייך.
חכם.
דעתן.
כשמבטינו יצטלבו, לא תמצמץ.
אפילו לא עווית קטנה בזווית העין שתסגיר את המתיחות שתחדור לעצמותיך באחת כשתראה אותי שוב.
אתיישב בקצה השולחן, כיאה למאחרים. מאחורי ניצבת לה עמדת הקפה, כפי שניצבת שם תמיד.
אתה לא תמצמץ כשמבטינו יפגשו.
אולם מספר הפעמים בהם תקום ממושבך, ותפסע חרש לעבר עמדת הקפה, לא שם ליבך לכך כי זו הפעם המי יודע כמה שקמת אליה בשעה האחרונה, יסגיר אותך.
והתנועות שלך.
גם הן תהיינה עדות חיה למה שפניך יקפידו להסתיר.
נשען במרפקים על השולחן, מזדקף, מחליף רגליים בסיכול, ושוב רוכן קדימה ואז נסוג, נשען לאחור בכסא המסתובב, פושט רגליך קדימה, וראשך נתמך בידיך הכפופות, כאילו הנך שרוע על כסא נוח אל מול הים.
נזכרת, בעודי מתכווצת במושב בציפייה דרוכה, בדיון ההוא, בו התנצחנו בוויכוח אין סופי.
אג׳נדה נוכח אג׳נדה, מתישים את הנוכחים בעקשנותינו, סרבנים לכל מאמץ גישור, לכל נוסח של פשרה.
האם הבחינו הנוכחים, כי הוויכוח בנינו כבר מזמן לא ניטש בגלל התוכן? איך חילופי הדברים הלכו והתלבו ככל שמבטינו ניתלו זה בעיני זו וענינו העמיקו ושרפו כקרני ליזר חודרניות, מישירים מבט להכעיס, מסרבים להיות מי שיביט הצידה במבוכה, ויודה בתבוסה? כמאהבים מתגוששים במיטה, מתהפכים ומתגלגלים, לא נכנעים, במאמץ להכריע מי יהיה למעלה?
הדלת הכבדה, חורקת כמצופה, נכנעת למאמץ הפתיחה.
אני נכנסת ומתנצלת, סוקרת במבטי את הנוכחים, מחפשת אחריך.
כל המבטים מופנים כלפי, חלקם לשבריר שניה, חלקם מתעכבים, בולעים את הופעתי המצודדת במבטיהם האפרוריים, הרעבים.
רק ראשך רכון קדימה, עיניך נתונות במסך המחשב הנייד שלפניך, מקליד.
הכסא הפנוי היחידי ניצב ממש אל מול הכיסא שלך. אני נדחקת בין היושבים לקיר הסמוך, מתנצלת שוב על אי הנוחות, נעצרת ליד הכיסא.
משתהה.
מתירה לאט את החגורה, פושטת באיטיות את המעיל, מיטיבה את בגדי ומתיישבת. פני פונות כבר לעבר המסך, אבל בצדודית אני חשה את מבטך היוקד.
עוד בטרם חלפו דקותיים, אני מבחינה בך, נעמד, הודף את הכיסא ופוסע לעבר עמדת הקפה.
אני מחייכת.
מחליטה לנצל את ההזדמנות, ומתרוממת כעבור מספר שניות לעבר השולחן הצידי.
אחרי הכל, גם לי לא תזיק עכשיו כוס קפה שחור וריחני.
אתה ניצב לפני בגבך הרחב, ברגליים מפושקות מעט, עמידה שכולה ביטחון ועוצמה, ידך נראית כבוחשת במשהו, ואני מתקרבת אליך בשקט.
אתה מסתובב בתאום מושלם, כשרק סנטימטרים בודדים של אויר טעון בחשמל סטטי מפרידים בנינו.
פניך מביעות הפתעה.
אתה ממלמל משהו בסגנון ׳טוב שהגעת, היה משעמם עד עכשיו׳, ואני צוחקת בלי קול, רק חושפת שיניים בפה פתוח, שפתיים מעוקלות לכדי חצי חיוך, ומלקקת את שפתי כבדרך אגב.
אולי אני צריכה לקבל על זה ׳שעות נוספות׳.... חומר למחשבה
