הירהורים
אתן כבר יודעת שמשה בקבע, וכיאה לאיש קבע הוא חוזר הבייתה מאוד מאוחר. זה עדיף ממה שהיה בתפקידו הקודם (לא היה בא הבייתה ימים שלמים. כך לפחות הוא כל יום בא...). בכל אופן בשורה התחתונה - יוצא לנו מעט מאוד זמן איכות ביחד באמצע השבוע. ועד לא מזמן סופי שבוע היו נראים כך: ימי שישי כל אחד אוכל עם הוריו וימי שבת באים ביחד כל פעם לזוג הורים אחר. וכך הלך גם הסופ"ש. כי מתכוננים, נוסעים, באים, מתיישבים בסלון, מדברים, יושבים לאכול, אוכלים, מסיימים, מדברים, עוברים לסלון, מדברים, בלה בלה בלה... הלך הסופ"ש. גם כאן בקושי היינו באמת יחד. וזה נורא הציק לי, אבל הרגשתי שאני מחוייבת להורים של שנינו, "כבוד" לכאורה. פחדתי שיפגעו אם לא נבקר בקביעות. וזה הלך וכירסם עד שנשבר לי. אני חושבת להכניס סדר חדש, שיכלול פחות ביקורי הורים וגם לא בזמנים קבועים. אני רוצה להיות איתו, אני רוצה לאכול איתו, לדבר איתו, לבד! אימא שלי הודיעה לי שזה בסדר מבחינתה, אבל אני לא יכולה לומר זאת לחמתי. שלחתי את משה לומר לה זאת, הוא עוד לא אמר לה זאת, אני חוששת שהיא תבין זאת לא נכון. הנה, בשבוע שעבר כחלק מתחילת התהליך רצינו ללכת למסעדה שנינו אבל היה נורא קר, אז הכנתי פסטה פשוטה בבית והיה גם לזניה וזהו. למשה לא היו טענות, אבל אימא שלו כשדיברה איתי בטלפון תמהה למה לא באנו אליהם אם לא הלכנו למסעדה? מה יכלתי לומר לה? חמתי לא מכשפה, להפך, אני מאוד אוהבת אותה. בניגוד לחמות אחרות שאני שומעת זכיתי בחמה שלא נדחפת לחיים שלנו בכלל, לא מבקרת ביקורי פתע וגם יודעת להחמיא, אבל אני חוששת שאולי היא לא סומכת עליי שאני "מאכילה" את בנה "כמו שצריך" ולכן שקטה יותר אם אנחנו באים אליה. הלוואי והחשד הזה מופרך, אבל אני לא יודעת. איך אני נרגעת?
אתן כבר יודעת שמשה בקבע, וכיאה לאיש קבע הוא חוזר הבייתה מאוד מאוחר. זה עדיף ממה שהיה בתפקידו הקודם (לא היה בא הבייתה ימים שלמים. כך לפחות הוא כל יום בא...). בכל אופן בשורה התחתונה - יוצא לנו מעט מאוד זמן איכות ביחד באמצע השבוע. ועד לא מזמן סופי שבוע היו נראים כך: ימי שישי כל אחד אוכל עם הוריו וימי שבת באים ביחד כל פעם לזוג הורים אחר. וכך הלך גם הסופ"ש. כי מתכוננים, נוסעים, באים, מתיישבים בסלון, מדברים, יושבים לאכול, אוכלים, מסיימים, מדברים, עוברים לסלון, מדברים, בלה בלה בלה... הלך הסופ"ש. גם כאן בקושי היינו באמת יחד. וזה נורא הציק לי, אבל הרגשתי שאני מחוייבת להורים של שנינו, "כבוד" לכאורה. פחדתי שיפגעו אם לא נבקר בקביעות. וזה הלך וכירסם עד שנשבר לי. אני חושבת להכניס סדר חדש, שיכלול פחות ביקורי הורים וגם לא בזמנים קבועים. אני רוצה להיות איתו, אני רוצה לאכול איתו, לדבר איתו, לבד! אימא שלי הודיעה לי שזה בסדר מבחינתה, אבל אני לא יכולה לומר זאת לחמתי. שלחתי את משה לומר לה זאת, הוא עוד לא אמר לה זאת, אני חוששת שהיא תבין זאת לא נכון. הנה, בשבוע שעבר כחלק מתחילת התהליך רצינו ללכת למסעדה שנינו אבל היה נורא קר, אז הכנתי פסטה פשוטה בבית והיה גם לזניה וזהו. למשה לא היו טענות, אבל אימא שלו כשדיברה איתי בטלפון תמהה למה לא באנו אליהם אם לא הלכנו למסעדה? מה יכלתי לומר לה? חמתי לא מכשפה, להפך, אני מאוד אוהבת אותה. בניגוד לחמות אחרות שאני שומעת זכיתי בחמה שלא נדחפת לחיים שלנו בכלל, לא מבקרת ביקורי פתע וגם יודעת להחמיא, אבל אני חוששת שאולי היא לא סומכת עליי שאני "מאכילה" את בנה "כמו שצריך" ולכן שקטה יותר אם אנחנו באים אליה. הלוואי והחשד הזה מופרך, אבל אני לא יודעת. איך אני נרגעת?