הירהורים שבלב...
אנשים אומרים שלבד זה לאהוב את עצמך, לפתח את עצמך, ואני מסכימה איתם במקום כלשהו. זה להכיר את עצמך ולבדר את עצמך ולדבר עם עצמך ולהיות שם בשביל עצמך. להיות מודע לדברים שאתה אוהב ולעשות אותם כדי להיות מאושר, אבל תמיד יש שם ענן כזה שמרחף, לפחות מעל אנשים כמוני, דובוני איכפת לי כאלה, שאוהבים את החיבוק, את המגע. ואני כל כך מתגעגעת לאהוב אותך או לאהוב מישהוא, כי אותך אני כבר לא אוהבת. הבעיה שקרני האור שלי, הרצון לתת ולחבק, להרגיש, כבר לא מופנה לאף אחד. קרניים שלי שלוחות לעולם פוגעות באנשים וחוזרות חזרה. ובאנשים שהקרניים הללו, קרניים צבעוניים, קופצניות, מקורזלות כאלה, כמעט כמוני, כבר פוגעות באנשים, אני נבהלת, לא מוכנה לוותר על הקרנייים שלי, ואני מחזירה אותם חזרה. וככה אני מסתובבת לי בעולם כבר כמעט שנתיים,טועמת מהכל ומלא כלום. אבל את הדבר הכי חשוב לי, את כל האנרגיה הזו בתוכי אין לי למי להעניק. אז נכון, במשך הרבה זמן זה לא הפריע לי כי השקעתי הכל בלהעשיר את עצמי, לנסות לראות, ולקבל את עצמי בלבד הזה, בלי צורך במישהוא שיחלוק איתי את העולם שלי כי לא היה לי מקום בתוך העולם הזה. אבל עכשיו כשאני במקום אחד, ומתוך בחירה כבר לא יכולה לקפץ ממקום למקום, אני פתאום מרגישה את החלל הזה מתגנב, וכמו ריק כזה מתפשט לו. פתאום כל כך מתגעגעת לביחד, מתגעגעת לאהוב, ולקבל חיבוק חזק. כי בימים כמו היום, ימים גרועים ומגעילים, ימים שהקשת בענן שלי לא כל כך בוהקת ובלב קצת אפרורי וגשום, אני כל כך רוצה מישהוא להתרפק עליו, מישהוא שיעניק לי קצת קרני אור שהן לא שלי, קצת אנרגיה וחיוך, הרבה אהבה ונשיקה כזו, מלאת תשוקה ואיכפתיות. בימים כאלה אני רוצה דובן איכפת לי אחר חוץ ממני.
אנשים אומרים שלבד זה לאהוב את עצמך, לפתח את עצמך, ואני מסכימה איתם במקום כלשהו. זה להכיר את עצמך ולבדר את עצמך ולדבר עם עצמך ולהיות שם בשביל עצמך. להיות מודע לדברים שאתה אוהב ולעשות אותם כדי להיות מאושר, אבל תמיד יש שם ענן כזה שמרחף, לפחות מעל אנשים כמוני, דובוני איכפת לי כאלה, שאוהבים את החיבוק, את המגע. ואני כל כך מתגעגעת לאהוב אותך או לאהוב מישהוא, כי אותך אני כבר לא אוהבת. הבעיה שקרני האור שלי, הרצון לתת ולחבק, להרגיש, כבר לא מופנה לאף אחד. קרניים שלי שלוחות לעולם פוגעות באנשים וחוזרות חזרה. ובאנשים שהקרניים הללו, קרניים צבעוניים, קופצניות, מקורזלות כאלה, כמעט כמוני, כבר פוגעות באנשים, אני נבהלת, לא מוכנה לוותר על הקרנייים שלי, ואני מחזירה אותם חזרה. וככה אני מסתובבת לי בעולם כבר כמעט שנתיים,טועמת מהכל ומלא כלום. אבל את הדבר הכי חשוב לי, את כל האנרגיה הזו בתוכי אין לי למי להעניק. אז נכון, במשך הרבה זמן זה לא הפריע לי כי השקעתי הכל בלהעשיר את עצמי, לנסות לראות, ולקבל את עצמי בלבד הזה, בלי צורך במישהוא שיחלוק איתי את העולם שלי כי לא היה לי מקום בתוך העולם הזה. אבל עכשיו כשאני במקום אחד, ומתוך בחירה כבר לא יכולה לקפץ ממקום למקום, אני פתאום מרגישה את החלל הזה מתגנב, וכמו ריק כזה מתפשט לו. פתאום כל כך מתגעגעת לביחד, מתגעגעת לאהוב, ולקבל חיבוק חזק. כי בימים כמו היום, ימים גרועים ומגעילים, ימים שהקשת בענן שלי לא כל כך בוהקת ובלב קצת אפרורי וגשום, אני כל כך רוצה מישהוא להתרפק עליו, מישהוא שיעניק לי קצת קרני אור שהן לא שלי, קצת אנרגיה וחיוך, הרבה אהבה ונשיקה כזו, מלאת תשוקה ואיכפתיות. בימים כאלה אני רוצה דובן איכפת לי אחר חוץ ממני.
