הימים עוברים
מחר אנחנו כבר שלושה שבועות בפגייה. הקטן גדל לו לאט לאט..יש לו עוד 40 גרם בערך בשביל להגיע ל2 קילו ויש לו צהבת גבולית בגלל הG6PD . יום יום מגיעה לשם ויום יום המחשבות האלו על העובר השני שליבו נדם בשבוע 32 ועל מה שהיה ועל ההריון והבדיקות, והרופאים, והשאננות שלי,ומה שקרה בטרום לידה ,והאשמה על מה שיכולתי אולי לעשות ולא עשיתי..כל כך הרבה מחשבות וזכרונות. לפעמים אני ממש מתפללת שמישהו יעביר אותי היפנוזה ואני אשכח שהיה עוד עובר.שבכלל היה הריון תאומים. שעברתי את ההריון הזה. כאילו מעולם לא היה עוד עובר. אבל זה בלתי אפשרי לשכוח..הוא נולד מת, אבל אני לא ראיתי. את החי נתנו לי לנשק , את המת לקחו למקרר. כל כך טיפוסי בתרבות שלנו. נחביא את המוות, נסתיר אותו. ואני משתפת פעולה עם ההסתרה הזאת. אפילו לא בקשתי לראות. זאת לא היתה אופצייה מבחינתי באותו זמן..אולי אם אני לא אראה זה לא יכאב, אולי אני אשכח והכאב יעלם? אולי אם נביא עוד אחד לעולם זה יפצה אותי על האובדן? איך לא בקשתי להפרד ממנו? האם אוכל אי פעם לסלוח לעצמי על ההתעלמות הזאת? האם אי פעם אהייה שמחה באמת? יש צרות גדולות יותר , את זה אני יודעת היטב..ולמרות הכל זה כל כך כואב וכל כך לא צודק. היום בעלי נקה את העגלה לשעבר של אילון . זה היה כל כך עצוב. את עגלת התאומים מסרנו, זה היה כל כך עצוב. אפילו המילה תאומים עושה לי עצוב בלב ואפילו אין התרגשות שהוא עומד להגיע הביתה ..רק צער , צער עמוק על אובדן הרחם.
מחר אנחנו כבר שלושה שבועות בפגייה. הקטן גדל לו לאט לאט..יש לו עוד 40 גרם בערך בשביל להגיע ל2 קילו ויש לו צהבת גבולית בגלל הG6PD . יום יום מגיעה לשם ויום יום המחשבות האלו על העובר השני שליבו נדם בשבוע 32 ועל מה שהיה ועל ההריון והבדיקות, והרופאים, והשאננות שלי,ומה שקרה בטרום לידה ,והאשמה על מה שיכולתי אולי לעשות ולא עשיתי..כל כך הרבה מחשבות וזכרונות. לפעמים אני ממש מתפללת שמישהו יעביר אותי היפנוזה ואני אשכח שהיה עוד עובר.שבכלל היה הריון תאומים. שעברתי את ההריון הזה. כאילו מעולם לא היה עוד עובר. אבל זה בלתי אפשרי לשכוח..הוא נולד מת, אבל אני לא ראיתי. את החי נתנו לי לנשק , את המת לקחו למקרר. כל כך טיפוסי בתרבות שלנו. נחביא את המוות, נסתיר אותו. ואני משתפת פעולה עם ההסתרה הזאת. אפילו לא בקשתי לראות. זאת לא היתה אופצייה מבחינתי באותו זמן..אולי אם אני לא אראה זה לא יכאב, אולי אני אשכח והכאב יעלם? אולי אם נביא עוד אחד לעולם זה יפצה אותי על האובדן? איך לא בקשתי להפרד ממנו? האם אוכל אי פעם לסלוח לעצמי על ההתעלמות הזאת? האם אי פעם אהייה שמחה באמת? יש צרות גדולות יותר , את זה אני יודעת היטב..ולמרות הכל זה כל כך כואב וכל כך לא צודק. היום בעלי נקה את העגלה לשעבר של אילון . זה היה כל כך עצוב. את עגלת התאומים מסרנו, זה היה כל כך עצוב. אפילו המילה תאומים עושה לי עצוב בלב ואפילו אין התרגשות שהוא עומד להגיע הביתה ..רק צער , צער עמוק על אובדן הרחם.