הימים עוברים

[galigal33]

הימים עוברים

מחר אנחנו כבר שלושה שבועות בפגייה. הקטן גדל לו לאט לאט..יש לו עוד 40 גרם בערך בשביל להגיע ל2 קילו ויש לו צהבת גבולית בגלל הG6PD . יום יום מגיעה לשם ויום יום המחשבות האלו על העובר השני שליבו נדם בשבוע 32 ועל מה שהיה ועל ההריון והבדיקות, והרופאים, והשאננות שלי,ומה שקרה בטרום לידה ,והאשמה על מה שיכולתי אולי לעשות ולא עשיתי..כל כך הרבה מחשבות וזכרונות. לפעמים אני ממש מתפללת שמישהו יעביר אותי היפנוזה ואני אשכח שהיה עוד עובר.שבכלל היה הריון תאומים. שעברתי את ההריון הזה. כאילו מעולם לא היה עוד עובר. אבל זה בלתי אפשרי לשכוח..הוא נולד מת, אבל אני לא ראיתי. את החי נתנו לי לנשק , את המת לקחו למקרר. כל כך טיפוסי בתרבות שלנו. נחביא את המוות, נסתיר אותו. ואני משתפת פעולה עם ההסתרה הזאת. אפילו לא בקשתי לראות. זאת לא היתה אופצייה מבחינתי באותו זמן..אולי אם אני לא אראה זה לא יכאב, אולי אני אשכח והכאב יעלם? אולי אם נביא עוד אחד לעולם זה יפצה אותי על האובדן? איך לא בקשתי להפרד ממנו? האם אוכל אי פעם לסלוח לעצמי על ההתעלמות הזאת? האם אי פעם אהייה שמחה באמת? יש צרות גדולות יותר , את זה אני יודעת היטב..ולמרות הכל זה כל כך כואב וכל כך לא צודק. היום בעלי נקה את העגלה לשעבר של אילון . זה היה כל כך עצוב. את עגלת התאומים מסרנו, זה היה כל כך עצוב. אפילו המילה תאומים עושה לי עצוב בלב ואפילו אין התרגשות שהוא עומד להגיע הביתה ..רק צער , צער עמוק על אובדן הרחם.

 

[קיטי08]

הימים קשים

האובדן גדול והחיים הנוצרים סביבך גדולים גם הם. עשית אז בחירה, להתמקד בחיים, בגדול זו בחירה טובה לחיים, אבל עבורך עדין נשארה פרידה לא פתורה. ולצערי גם אם היית נפרדת בחדר לידה זו רק ההתחלה, הפרידה מילד מת היא אין סופית. מאחלת שהקטן יתחזק ותצאו הביתה לאפשרויות חדשות בכל זאת. השמחה תגיע, באופן מוזר ולפעמים כואב. אני איבדתי בת אחת והיה לי קשה בהתחלה לשמוח עם הילדים שלי וגם לי היתה השאלה הזו והיום אני לומדת להפריד יותר בין הארועים, עד שהכאב מזדחל באיזה שהוא אופן. אבל זה כל הזמן במגמת שינוי. שיהיה שבוע בריא ולאט לאט לך, זה לוקח זמן. בנתיים, אנחנו פה

 

[ביחד ננצח1]

ימים קשים עוברים עליך.שולחת לך חיבוק של כוחות

שיהיה שבוע כמה שיותר קל...

 

[happy]

כלכך קשה מה שאת עוברת

אין לי מילים מנחמות כי פשוט אין. מקווה שהאפרוח שבפגיה יצא משם בימים הקרובים הביתה. שולחת לך חיבוק ענק.

 

[ברבי28]

אכן ימים קשים

מחזיקה לך אצבעות לימים קלים יותר

 

[זברה כתומה 19]

אני לא חושבת שאת משתפת פעולה עם הסתרה.

בחרת מה שהיה הכי טוב עבורך באותו רגע. לפני כמה שבועות הבן שלי שאל אם ראיתי את התינוקת "ההיא". הסברתי לו שלא, בגלל שהכאב באותו רגע היה עצום ולא רציתי ולא יכולתי להגדיל אותו עוד יותר. בטח לא באותו הרגע. ורק אחרי שאמרתי לו את זה והוא הנהן כאילו אין אפשרות הגיונית אחרת הבנתי כמה הבחירה ההיא הייתה נכונה עבורי אז. וגם את פרידה ממנה (שבאה הרבה אחרי הלידה) עשיתי מתוך התחושות והרגשות שהרגשתי ותמיד ארגיש כלפיה, בלי קשר לאיך היא נראתה. המראה הויזואלי הוא רק חלק, וחלק קטן מהמכלול שהוא היה ומעוצמת הקשר בינכם. יש גבולות לכמה צער אפשר להכיל בבת אחת. אין לך על מה לסלוח לעצמך. לא עשית משהו רע, רק מאד אנושי ואישי. אין כאן התעלמות. מאחלת לך רק טוב, ימים רכים

 

[עדיקים]

../images/Emo201.gif../images/Emo201.gif../images/Emo201.gif

שולחת

לימים טובים יותר

 

[galigal33]

תודה לכולכן על המילים החכמות

המנחמות והמכילות.קראתי כל מילה. זה נכון שלא יכולתי אחרת, לא יכולתי לראות אותו אבל לא צריך לראות בשביל להרגיש חזק. אני כן חושבת שנפל לי האסימון רק ברגע שראיתי את השני בפגייה ואז ממש קלטתי שבאמת אין עוד אחד ומה המשמעות של זה. שזה הצער הגדול הזה. תודה שוב לכולכן.

 

[luna10]

כל כך מבינה את כאבך

הסיפור הכואב שתיארת כאן כל כך מוכר לי עד כדי כאב והעלאת זיכרון חד וקשה עבורי. לא כ"כ יוצא לי לכתוב כאן לאחרונה , בקושי יוצא לי לקרוא אבל הודעתך הוציאה אותי ממעמקים. תהליך דומה לשלך עברתי לפני 7.5 שנים בהריון הראשון שלי. הריון תאומים לאחר טיפולי הפריה . בן ובת. הכל תקין ומקסים . עד שבוע 33. בדיקת US שגרתית הראתה כי האידיליה תמה. לביתי לא היה דופק. מכאן החלה נסיעה ברכבת ההרים שלנו . אשפוז בהיי ריסק , ירידות דופק לעובר בעת צירונים. ניתוח קיסרי חירום 3 ימים אחרי בשעה 3 בלילה . פגיה שבועיים . טראומה. צר לי על שאת עוברת את כל הסיוט הזה עכשיו. יש שיגידו לך להמשיך ולראות את האוצר שיש לך בידיים ולהסתכל על חצי הכוס המלאה והטובה והקיימת והחיה. זה נכון. אבל אני יכולה לומר לך שהחצי שלא נמצא איתך תמיד יהיה בפנים. אצלך בלבד. אצלכם בלבד. אחרים ישכחו . זה לא קל . כל חג, יום הולדת , מסיבה או סתם טיול משפחתי. סתם ארוחת ערב משפחתית . סתם ילדה שהיא בת 7.5 ,התחלת גן, כיתה א', כיתה ב', מסיבת יום המשפחה ,מסיבת סוף שנה, ליל סדר, עגלה כפולה ברחוב. סיפור על תאומים. אני עד היום לא מסוגלת להיות בקשר עם אנשים שיש להם תאומים בן ובת. הסיוט נשאר לנצח. צר לי לבשר לך זאת. יש לך ילד בבית בגיל של האח שאיננו. יחד עם זאת - הילד שאיתי - הוא כל עולמי (הוא ושתי האחיות שלו שבאו אחריו..- תאומות בנות 3) . אני בטוחה שתעניקי לו את כל החום והאהבה שיש בך, בכם. אני כאן בשבילך, גם במסר

 

[galigal33]

כואב הלב לקרוא

אולי כי בתוך תוכי יש משהו שכל כך רוצה לשכוח ןלהשמיד את כל התזכורות. יש לי תמונות של הבטן בהריון כמה ימים לפני מה שקרה ואני כל הזמן שואלת את עצמי אם בתמונות האלו הוא היה כבר מת. הבטן הגדולה הזאת היא תזכורת לשניים שהיו שם. ..ואת כותבת שאי אפשר לשכוח...ואת כל כך צודקת, זה לתמיד.

 

[נשים הריון לידה]

היי יקרה

את עוברת ימים לא קלים. עצב ושמחה נמהלים יחד, ונדמה שהעצב משתלט ולא מאפשר לשמחה להיות. את מתארת מצב מאד טבעי לתקופה כזאת. תאפשרי לעצמך להרגיש מה שאת מרגישה. תשתדלי לא להיות קשה עם עצמך. את לא אשמה בשום דבר. מה שקרה קרה. בשום אופן לא בגלל משהו שעשית או לא עשית. רק הזמן ירפא. וחשוב גם לדבר. ולדבר. ולספר את מה שאת מרגישה. ההקלה תבוא עם הזמן, לאט ובהדרגה. וגם השמחה. השמחה על מה שיש , תגיע. בוודאי. עוד תראי. מאחלת לך הרבה טוב. דנה.

 

[שלומית76]

הימים עוברים באמת

גם אם לא תמיד רוצים, גם אם ממש רוצים שכבר יעברו. יקירה, כל כך קשה לחוות מיקס רגשות כמו שאת חווה. אי אפשר לשכוח את הילד שאיבדנו, אפשר רק לזכור אותו עם הזמן בפחות כאב. אני מסכימה מאוד עם מה שאמרה זברה כתומה על כך שבחרת מה שהיה הכי טוב לך באותו הרגע, ושלא ניתן היה להגדיל את הכאב עוד יותר מכפי שהוא היה. אצלי זה היה קצת שונה, ובכל זאת הצטערתי כשגיסתי רצתה לצלם ומנעתי ממנה. למרות שאני יודעת שבבתי חולים מסויימים מצלמים כדי שאם בעתיד ההורים יצטערו על כך שלא ראו, ניתן יהיה לבקש לראות תמונה. אני עד היום שוקלת האם לבקש את התמונה (אם יש בכלל כזו). כנראה שאם לא החלטתי אני לא באמת מוכנה לזה. חושבת עליך ומקווה שהזמן שיעבור ותהליך העיבוד שאת עוברת יאפשרו לכאב להפוך לפחות צורב.

 

[מעיין ברכה]

אין מילים למורכבות הזו

ובכל זאת מנסה, כדי שתדעי שכאבך לא מושתק ושהוא נוגע ולא מוסתר. אני לא חושבת שההחלטה לא לראות היא שיתוף פעולה עם "ההסתרה" החברתית. זו בחירה אישית, ברגע אישי מאוד, ולמעשה, זו הבחירה השכיחה, לדעתי. אני מקווה שאמצא את המילים הנכונות, ולא אפגע או "אחליק" בחוסר רגישות: את נמצאת במצב מאוד ייחודי ונדיר: מדובר היה בתאומים זהים, שיש קושי נפשי רב ביצירת מופרדות שלהם גם בחיים "שגרתיים" (נעשו על זה לא מעט עבודות בתחום הפסיכולוגיה). אצלך, מחד, נעשתה ההבחנה הכי חדה: אחד מת

ואחד חי

, מצד שני, בניגוד לכל אחת ואחת כאן בפורום, לך ברור איך התינוק המת נראה לא רק בלידתו, אלא שתהיה לך מזכרת בכל יום ויום לגבי "איך הוא היה נראה היום". אני חושבת שזה מאוד לא פשוט וזה נושא שתצטרכי לעבוד עליו. יכולה לספר שאצלי, שכן בחרתי לראות את יואבי המת, היה לזה יתרון, כי הוא מובחן לי מיתר ילדי. מאידך, הוא דומה להם מאוד, ויש תנוחות או מבטים שלהם שעושים לי "זץ בלב" מתוך הערבוב הפתאומי שחל או הכאב העז שצף לרגע. אני חושבת שאצלך זה יהיה יותר מורכב, ולכן חושבת שיהיה נכון לפנות לטיפול אצל מטפל/ת שמיינה את המורכבות הזו ויוכלה לסייע "לפרק" או להקל אותה. בנוסף, אני חושבת, שפרידה אינה מהלך אחד בלתי הפיך (כלומר, שאם לא "ניצלת" את ההזדמנות לראותו, החמצת לנצח את הפרידה). אני חושבת שניתן לייצר טקס פרידה משמעותי, כמו, להסתכל בתמונות האולטרה סאונד שלו ולכתוב מכתב פרידה שמפרט הכל, מה היה, מה הרגשת, איך את חשה כעת, ואח"כ, למשל, לשים בקופסא ולקבור אותה ו/או לנטוע עץ, כל דבר שנותן משמעות עבורך. פעם לא האמנתי שאכתוב את זה, אבל הנה: כן, בעתיד עוד תהיי שמחה (אבל חייבת להודות, לפחות בהתחלה, זו עבודה קשה מאוד להיות שמחה), בעתיד גם תסלחי לעצמך או לפחות תשלימי. ליבי איתך.