הילד יודע (דפוסי בלימה)

[אוסי של תומר]

הילד יודע (דפוסי בלימה)

היי, אני מצטטת הודעה ששמתי בפורום הנקה ורציתי לשמוע גם מה דעתכן: תודה! אוסי.

 

[לאה_מ]

אני לא מסכימה עם התזה הזו.

אני מסכימה שבכי הוא צורך, ושלפעמים באמת יש לך פשוט צורך לבכות. אבל אני לא מסכימה עם זה שהרגעת הבכי גורמת ליצירת דפוסים בעייתיים. תחשבי על עצמך כשאת בוכה או עצובה - לפעמים את רוצה רק להיות לבד ולבכות (ואז באמת יהיה קשה מאד להציע לך ניחום אחר, נכון?) ולפעמים את שמחה מאד לנחמה. אני חושבת שניחום, שהצעת כתף, שתמיכה היא דבר מאד מאד חשוב שאפשר להציע לאהובינו, ואם נמנע מהם את זה בטענה שהם צריכים למצות את הצורך שלהם לבכות, נחטא כלפיהם. אני גם לא חושבת שהצעת ניחום מסוג כלשהו (למשל, אצל תינוקות ופעוטות, חיבוק, נשיאה על הידים, הנקה...) היא סוג של "סתימת פיות" כפי שעולה מהתזה של סולטר. מנסיוני עם הילדים שלי, גם בגיל רך מאד, לא תמיד אפשר להרגיע בכי מיד - לעתים התינוק שלך בוכה וברגע שאת מרימה אותו או מציעה לו שד הוא נרגע, ולעתים לא. אני זוכרת שכאשר הבאתי את אורי הביתה מבית היולדות, הוא היה בוכה לפעמים מן בכי כזה של עצב, ששום דבר לא היה יכול לנחם אותו, והייתי יושבת כשהוא בזרועותי, מחבקת אותו, והוא היה בוכה. אני זוכרת שחשבתי אז שהוא עצוב. הרגשתי שהתפקיד שלי הוא להיות תומכת ומכילה, ולא להפסיק את הבכי שלו, אבל גם הוא ידע את זה, והיה ממאן במקרים האלה להתנחם בהנקה או בידים שלי. לעומת זאת, במקרים רבים ההנקה או החיבוק אכן מהווים נחמה, ואני חושבת שזה נפלא שיש לנו אפשרות להרגיע ולנחם את האנשים הקרובים אלינו ביותר. אין לי שום ספק שהילדים שלי הם לא אנשים מתוסכלים משום שאני עושה כל שביכלתי כדי להענות למצוקות שלהם (ואצל תינוקות, בהעדר אפשרות תקשורת יעילה יותר, הבכי מהווה כלי תקשורת אפקטיבי מאד). ולסיכום שוב - פשוט לא מסכימה.

 

[עירית ל]

אני מסכימה לחלוטין עם לאה

בדיוק אתמול חשבתי על זה כי שמעתי על הספר כמה פעמים בימים האחרונים. יונתן התעורר משינה קצת הפוך ובכה, לא רצה ניחומים, כל מה שאמרתי עצבן אותו, מוצץ כבר היה בפה שלו ואני רק חיבקתי ונידנדתי אותו וחיכיתי שירגע. כשהבכי נובע מצורך לפרוק, אז הוא יפרק גם עם מוצץ, גם עם חיבוק, גם עם כל שיטת הרגעה שננסה. לעומת זאת אם לא ננסה להרגיע, נוספת עוד סיבה לבכי לדעתי - גם אני מרגיש חרא וגם אמא לא עוזרת לי. אם אמא לא עוזרת, אז מי כן?

 

[kokopeli]

ברמת העיקרון של הדברים - אני מסכימה

בכי הוא ללא ספק צורך, אחרת הוא לא היה קיים. כמה פעמים אנחנו, המבוגרים, רוצים לבכות, ולא מצליחים, לא מעיזים, כי לא נעים, כי לא מקובל, כי ככה חימכו אותנו. כשביתי בוכה (בעקבות מכה שקיבלה, בעקבות צער על פרידה וכד'), אני מוצאת הרבה יותר אפקטיבי ונכון להזדהות, לחבק, והבכי, אחרי שהוא ממצא את עצמו מפסיק, והיא חוזרת לסדר היום יותר מהר. במקרים כאלה, אני לא אומרת לה אף פעם "אל תיבכי", "לא נורא, זה יעבור", "תתגברי, את ילדה גדולה". אני כן אומרת לה "מותר לבכות כשעצוב/כואב", "זה באמת כואב, בואי אתן לך נשיקה"... במקרה של בכי מניפולטיבי (למשל, כשהיא רוצה להשיג משהו ואני לא מסכימה), גם אז אני נותנת לה לבכות, אבל, לפחות בהתחלה, בלי חיבוק. אני שם, אני מסבירה, ונותנת לה לפרוק את הכעס בבכי, "לעכל" את הסירוב, לקבל אותו, ואז היא כבר באה אלי לבד לחיבוק, ומבקשת מוצץ, כאמצעי התנחמות, ולא כאמצעי הרגעה. מצד שני, לפעמים אין לנו את האפשרות לעבור את כל התהליך, האוך לפעמים, של ההרגעה העצמית, ואז אין, לדעתי, שום פסול במוצץ. אני חושבת שכל עוד אפשר לבכות ולפרוק כעסים, תסכולים, עצב בדרך הזו, צריך לאפשר כמה שיותר, ומצד שני לא להיות קיצוניים ולא לתת מוצץ בכלל. אם מאפשרים לילד לבכות, המוצץ הוא בא רק בסוף התהליך כ"קינוח". הרבה אור

ואהבה

 

[מאיו]

מסכימה חלקית

בחיים אין שחור ולבן. נכון שבכי הוא צורך, אבל הוא גם צורת תקשורת. כאשר ילד בוכה כי הוא צריך חיבוק / מוצץ / אוכל/ שעשוע, אין שום סיבה לתת לו לבכות. לא רק שלא נזיק לו אם נעצור את הבכי, אלא אם ניתן לו לבכות, הוא ילמד מגיל צעיר שאין לו על מי לסמוך שימלא את צרכיו, דבר שיפגע בסופו של דבר בבטחון שלו בסביבה ומאוחר יותר בבטחון העצמי שלו. לעומת זאת, כאשר ילד בוכה בכדי לבכות- כי רע לו, כי עצוב לו וכו'. אני לא חושבת שצריך מיד להפסיק את הבכי. יש לתת לו לגיטימציה להביע את רגשותיו. אך עם גבול- אין להתעלם מבכיו, ולאחר כמה דקות, לנסות ולהסיט את דעתו לדבר מה אחר. כאמא, את יודעת לזהות ולהבדיל בין שני המקרים. יש הבדל בין מקרה ובו אור בוכה כי הוא רוצה משהו לבין מקרה שבו הוא בוכה על "מר גורלו"

 

[מפה לאוזן]

לא מסכימה בכלל!

הבן שלי נולד עם טמפרמנט קשה (הגדרה מקצועית). הוא נולד תינוק אומלל, והיה אומלל חודשים רבים. כבר ביום לידתו כל התינוקות האחרים ישנו בשקט מופתי בעריסותהם בעוד שבני צרח וצרח ללא הפסק. אני ישבתי בכסא ההנקה בבית החולים ולא משתי ממנו יום וליל, בעוד הנשים שלצידי כל הזמן התחלפו. חודשים התינוק שלי בכה וצרח, בכה וצרח. שום דבר לא הרגיע אותו, לא סיפק אותו, לא ריצה אותו. כל אותם חודשים הוא בילה פיזית על הידיים שלי או של בעלי וכמובן על הציצי. השדיים שלי היו גדושים ונוטפים מרב חלב בגלל שרב היממה הוא ינק ומצץ ינק ומצץ. אני הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות, הרבה ידיים, הרבה הנקה. השנה הראשונה לחייו היא התקופה הכי קשה ואומללה בחיים שלי. גם אני וגם בעלי עברנו טיפולי גב כי פיזית היה קשה לתמוך בו באינטנסיביות ההיא. א-ב-ל, אני לא מתחרטת לרגע! אני, מאמינה שהודות לכך שסיפקנו ניחומים אינסופיים הוא למד לבטוח בנו, להאמין בנו, להרגע על ידנו. בתהליך ארוך, הוא עצמו החל להפרד מאיתנו פיזית לטובת חקר העולם החיצוני. היום יש לי ילד בן שנתיים ו- 3 חודשים מקסים! רגוע, מאושר, מרוצה, מסופק, שקט. בריא בגופו ובנפשו. באשר לפרטים שציינת בהודעתך: לא רק שהוא לא התמכר לציצי, הוא נפרד מיוזמתו ובכך גמל אותי ולא אני אותו. מעולם לא לקח מוצץ, ולעיתים הייתי תוהה, מה בעצם יהווה תחליף למציצת השד אם אינו רוצה מוצץ. כנראה שאינו זקוק עוד להרגעה שכזו. הוא אינו תלותי בי או בבעלי. נפרד בקלות מאיתנו (נשיקה וחיוך) כל בוקר כשהולך לגן או כשמגיעה בייביסיטר בערבים. ולא, אין שום כעסים שאגר בתוכו כי מעולם לא היה רגוע ושלו כמו היום. אז, כבר אמרתי שאני ממש נגד התאוריה שציינת

 

[zimes]

ביידיש אומרים: "אט הער גיזאגט"

("אז הוא אמר"). לא ניתן להכריח לינוק, לכן הרעיון של "ציצי הוא פקק שסותם בכי" שגוי בעיני. נכון שלפעמים בכי הוא צורך, אבל במקרים אלה - הילד (והמבוגר!) ימשיך לבכות עם החיבוק, עם הניחומים, עם אמא - וזו לא סיבה לשלול אותם ממנו. מכירה את ההתבטאות "הוא בינכה בוכה גם על הידיים, אז שיהיה במיטה". הנה האסוציאציה שלי: אני חושבת על עצמי, איך אני הייתי מרגישה אילו הייתי בוכה, ובעלי - במקום להתיחס, לשאול, לחבק, לתת כוס תה - היה שוקע בעיסוק דחוף כמו שיחת טלפון או שטיפת כלים, וכל התיאוריות של סולטר מתמוססות להן בכעס (ובתחושת ה-"לאף אחד לא אכפת ממני") שלי. למען ההגינות - רוב מה שכתוב בספר "התינוק יודע" לא כל כך נורא בעיני.

 

[אוסי של תומר]

תודה על הדיון המענין!

להבנתי, המחברת מתנגדת מאוד לשיטת "לתת לילד לבכות". היא מאמינה שיש להכיל את הבכי, ולא לנסות להפסיק אותו (אחרי ששללתם כל רעב וצרכים גופניים). להחזיק את הילד/תינוק, לחבק, להסתכל בעיניים ולאפשר את הבכי בצורה רגשית מכילה ותומכת. הבעיה שלי עם כל הספרים היא ההתניות המפחידות שבהם: אם לא תעשו כדברי אזי...(אוסף הפחדות נוראיות עם דוגמאות מחזקות). וכמובן, אופצית התיקון: בכל גיל ניתן לתקן, תראו איזה שינוי אדיר יקרה לילד.. (מה ששולל את ההנחה הקודמת שגרמנו טרואמות נוראיות, לא?)

אוסי.

 

[לאה_מ]

אבל יש הבדל בין לשלול את הבכי

(למשל, לומר מיד "אל תבכי" או "לא קרה שום דבר" או לנסות להסיח את הדעת), לבין להציע ניחומים, אמפתיה, הכלה. ולטעמי, חיבוק, ידיים, הנקה ודומיהם נכללים בקטגוריה השניה, ולא בראשונה.

 

[Kalla]

אני חושבת שהילדים שונים

בצורך שלהם בחיבוק או ניחום בזמן בכי בהתאם לאופיים ולנסיבות הבכי, וצריך להכיר את הצרכים האינדיבידואליים של כל אחד. למשל, בני הקטן לעיתים קרובות אינו מעוניין במגע כשהוא בוכה. נהפוך הוא, מגע גורם לו להתעצבן ולצרוח חזק יותר. אם מנסים להתקרב ולגעת בו בסוג כזה של בכי, הוא בועט וצועק, ואם מתרחקים קצת - הבכי טיפה נרגע וכך גם הגוף הופך לרפוי יותר. רק לעיתים נדירות הוא זקוק לנחמה בזמן הבכי ונותן לחבק, וממשיך לבכות תוך כדי חיבוק. לעומת זאת, כשהבת בוכה, היא בודאות זקוקה לחיבוק והמגע מרגיע אותה מיד ומעביר אותה מבכי לחיוכים וצחוק תוך שניות. היא לא מסוגלת לבכות בכי ממושך, זה פשוט לא באופי שלה וכל מה שהיא זקוקה לו זה הכרה בכך שאנחנו יודעים שמשהו כאב לה או הפריע לה באותו רגע, והבכי פוסק מיד. אצל הבן הגדול אני כבר פחות זוכרת, הוא לא היה בכיין במיוחד, אבל לפי מיטב זכרוני הוא כן אהבה ניחומים והיה מסוגל לבכות תוך כדי חיבוק, ולפעמים היה נרגע מהר ולפעמים לאט יותר, בהתאם למצבו הנפשי, אך מעולם לא דחה אותנו. ככה שהכל תלוי בילד.

 

[עירית ל]

להחזיק כן, אבל לנדנד למשל לא?

אני לא מצליחה להבין את ההבדל המהותי בין חיבוק לנדנוד או שירת שיר מרגיע, או מוצץ, או ציצי. למה אחד חיובי והשני מעודד דפוסי בלימה?

 

[אוסי של תומר]

משהו כזה..

בשהרציונל הוא שחיבוק הוא מכיל ואינו ניסיון להפסיק את הבכי (שזוהה כצורך בבכי לשם בכי ופורקן מתחים). כלאמר, אין ניסיון להרגיע את הבכי אלא החיבוק מאפשר לעצב ולבכי להתקיים ולהתקבל. אוסי.

 

[נעה גל]

אני שמחה שכתבת את ההודעה הזו,

כי היא שונה בתכלית מההודעה הראשונה שלך וממה שמשתמע ממנה (שצריך לתת לבכות בלי להתייחס לבכי). לא קראתי את כל הספר "התינוק יודע" אבל כן קראתי חלקים נרחבים ממנו, יש בו דברים שמקובלים עלי ואחרים שלא. ממה שאני הבנתי אותה היא התכוונה בדיוק למה שכתבת בהודעה הזו - המסר שלה היה, לא להתמקד בלהשתיק את הבכי (כמו שרוב ההורים עושים) אלא, להתמקד בהצעת ניחומים, תמיכה והכלה לפי הצרכים של הילד. בנוסף, אם אני זוכרת נכון (אם לא, אז מישהו אחר אמר את זה

), היא מציעה לתת לילד לבכות כמה שניות לפני שניגשים אליו, כדי לראות אם הוא מסתדר לבד ומסוגל להרגיע את עצמו. מדובר על משהו כמו 15 שניות. ולא ברמה של דקות.