הילד אוהב את הבית

[מרתים]

הילד אוהב את הבית

כל בוקר מתחיל במאבק."אמא אפשר להשאר בבית?", "אמא אני אוהב את הגן אבל אותך יותר"מה לעשות?

 

[תרי קלינמן]

הילד אוהב את הבית תגובה

שלום רב, כמה נפלא שילד בטווח גילאי הגן מסוגל להביע רגש ולומר לאמו:"אמא אני אוהב את הגן אבל אותך יותר". על פי התיאוריה האדלריאנית אחד מהצרכים הבסיסיים של הילד הוא להרגיש אהוב , נחוץ ויכול. לצד זה כדי להבין התנהגות של ילד, יש לבדוק את התוצאה שהוא משיג- את התכלית (ולא את הסיבה). מטרת כל התנהגות של ילד היא להרגיש שייך, התנהגות "מפריעה "היא אסטרטגיה שגויה -על מנת להרגיש שייך. בשאלה זו, קשה לזהות את מטרת ההתנהגות: יתכן שהמטרה של הילד היא להשיג תשומת לב יתרה(דגש על היתרה) , ויתכן שהמטרה היא מאבקי כוח.(מטרה לא מודעת).בכדי להשיב חשוב לי להבין את הסיטואציה: מה הילד עושה?, איך את/ה מגיב/ה? איך את/ה מרגיש/ה? איך הוא מגיב? איך האירוע נגמר? אשמח לענות בהמשך, תרי קלינמן.

 

[מרתים]

הילד אוהב את הבית המשך

ראשית תודה רבה על התשובה המעניינת.לשאלתך , הילד לאחר שמביע את רצונו להשאר בבית,מקבל את ההסבר ממני שבבקר אמא עובדת ובצהריים שהוא יחזור אמא תוכל להיות גם איתו ולשחק איתו.כמו כן אני מסבירה לו שאני אוהבת אותו כל הזמן גם כשאני לא לידו.בסיכומו של דבר הוא הולך לגן עם פנים מחייכות ואני יוצאת לעבודה עם צביטה קטנה בלב וחשש שאולי לילד לא טוב בגן.

 

[תרי קלינמן]

הילד אוהב את הבית המשך תגובה

שלום רב, " הילד הולך לגן עם פנים מחייכות ואת יוצאת לעבודה עם צביטה קטנה בלב וחשש שלא טוב לו". ילדים קולטים הכל:כל גוון, כל נימה של תחושה ומחשבה. בנוסף, הם לומדים מהר מאוד, מה מביא את ההורים לתגובה רצויה, מה מדאיג אותם, על מה הם יגיבו ועל מה לא. הורים מכירים זאת ואומרים שוב ושוב:"איך הוא מצליח ללחוץ דווקא בנקודה הכי רגישה..."איך הוא מצליח כל בוקר מחדש לגרום לי לצאת לעבודה עם צביטה קטנה בלב". הילד לומד, בדרך של ניסוי ותהייה מה "הולך" ומה לא. באופן זה, הילד גורם להורה באופן בילתי מודע להעניק לו תשומת לב יתרה ולעסוק בו ובהתנהגותו במשך רוב שעות היממה.הורים, סבורים בטעות,שדרישות להעסקת יתר ותשומת לב יתרה נובעות מחסך,ולכן כפיצוי הם מעניקים תשומת לב רבה יותר.כך. בעצם הם מגבירים את התנהגות הילד ולא מונעים אותה.לילד, יש רווח מההתנהגות- כל בוקר הרבה הסברים סביב העניין, מושך הרבה תשומת לב. לפי הנאמר, הילד הולך לגן בשמחה, אין כל סיבה לחוש רגשי אשמה. כיצד לשבור את המעגל? לאפשר לילד לתרום ולהועיל בבית- יתן לו הרגשה של משמעות. ליזום שעה טובה עם הילד כך שתשומת הלב תהיה רק אליו. לעשות את הבלתי צפוי, כשבמקרה זה אולי נכון פעם אחת לא להרבות בהסברים אלא פשוט לומר: לגן הולכים. להיות עקביים. לנסות לשנות את התפיסה ההורית לפיה חשוב להענות לצרכיו, בקשותיו, דרישותיו בכל עת. להבין שגם להורים יש צרכים ורצונות.

 

[efratn]

לא הבנתי

ואני באמת שואלת - לא ייתכן שהילד באמת מעדיף להיות בבית? למה זה סימן לכך שהילד דורש "תשומת לב יתרה" ???? אולי הוא פשוט מבטא את רגשותיו - והוא הפליא לבטא אותן - טוב לי בגן (ולכן הולך מחוייך, וכו´), אבל טוב יותר עם אמא. מדוע לא מקבלים את דבריו כפשוטם?

 

[תרי קלינמן]

הילד והבית המשך תגובה../images/Emo24.gif

שלום רב, שאלתך בהחלט במקום.יתכן, שהילד באמת אוהב להיות בבית. אולם כפי שהזכרתי אנו משתמשים במושג התנהגות כאשר קיים דפוס התנהגות שחוזר על עצמו.ילדים צריכים לדעת שבבוקר הולכים לגן. פעם פעמיים לא בא ,לא מתחשק זה בסדר אך לא כדפוס. יותר מכך, כל דפוס התנהגות של ילד מכוונת להשגת מטרה. מטרת כל התנהגות היא להרגיש שייך- חלק מהמשפחה , בעל ערך ומקום בטוח. התנהגות מפריעה של ילד היא אסטרטגיה שגויה -על מנת להרגיש שייך, והיא מכוונת להשגת מטרה חיובית.התנהגות מפריעה היא כל התנהגות אשר מפריעה להורה מסוים -במשפחה מסוימת. עצם העובדה שהאם הביעה את דבריה מעידה כי קיים קושי מסויים עם התנהגות הילד: יתכן שהיא אינה בזמן- האם ממהרת לעבודה- יתכןשהיא אינה במקום ,יתכן שהיא תובענית.בתשומת לב יתרה, הדגש הוא על היתרה. לא מדובר בחוסר תשומת לב. בטעות הילד חושב שרק אם יתייחסו אליו כל הזמן הוא יהיה בעל ערך. הילד בעצם זקוק להתייחסות אישית ותגובת ההורה היא זו שמחזקת את דפוס ההתנהגות של הילד או לא. אני מסכימה איתך שהילד הפליא לבטא את רגשותיו השאלה היא מה קורה כל בוקר מבחינת תגובת ההורה? כיצד הוא מרגיש? ואיך מסתיים האירוע? האם ברור יותר??? אשמח לענות אם יש שאלות נוספות.

 

[efratn]

תודה רבה והמשך השאלה

אם כך, אם הבעיה היא שההתנהגות *מפריעה* , וזה מה שמבדיל אותה מכל התנהגות "נורמלית", אז אולי הבעיה בעצם נמצאת אצל המבוגר, באופן שבו הוא "קולט" את ההתנהגות הזו. אני באמת מנסה להבין את העקרון כאן - נאמר שהאמא במקרה זה לא תרגיש אשמה על כך שהילד כ"כ רוצה להיות בבית והיא זו ש"שולחת" אותו לגן, ובמקום זה, תקבל את דברי הילד כפשוטם, ותזדהה עם הרגשות שהוא מביע = "גם לי היה מאוד טוב להשאר אתך בבית, נכון שזה כל כך כיף בשבת כשאני לא עובדת וכולנו נשארים יחד בבית? עכשיו אני הולכת לעבודה, ואתה הולך לגן, (ואולי אפשר בהזדמנות אחרת להרחיב על הדברים המעניינים שאמא עושה בעבודה, ועל הדברים המעניינים שהילד עושה בגן), ונפגש בצהריים/אחר הצהריים - רוצה שנשב אז יחד לקרוא את הספר החדש??....." לי נראה ש"התייחסות אישית" מהסוג הזה, שמשוחררת מרגשות אשמה, בכלל לא אמורה להעיק על האמא, אפילו אם אלה משפטי מעבר/פרידה שהיא תגיד בכל יום בתגובה לילד. כלומר תגובה כזו לא אמורה ליצור תחושה אצל האמא שההתנהגות "מפריעה", ובכך משחררת את עול ה"דרישת תשומת לב יתרה" מהילד, ומשאירה אותנו עם צורך של הילד באיזשהו "טקס" פרידה, לגיטימי, חיובי, כמו שמבוגרים אומרים " להתראות, אני אתגעגע אליך, נדבר" אז אולי בסך הכל הילד צריך לשמוע את ה "אני אתגעגע אליך, נדבר" שלו, וזה טבעי ומובן, ולא צריך להיות מסווג כ"בעייתי". תודה רבה מאד על ההתיחסות אפרת

 

[תרי קלינמן]

תודה גם לך המשך תשובה../images/Emo24.gif

אפרת שלום, ראשית חשוב מאוד מאוד להדגיש שהילד לא מסווג כ"בעיתי". להיפך, אנו מאמינים שאין ילד "טוב" ואין ילד "רע" אין התנהגות "טובה" ואין התנהגות "מפריעה,. כל התנהגות מובילה למטרה וגם " מפריעה" מכוונת להשגת מטרה חיובית. ובעצם מה שקורה זה שההורים מחזקים בתגובותיהם את אותה התנהגות "מפריעה". תגובות מסוימות לא יוצרות אותן תחושות אצל כל האנשים .בני האדם שונים ולכן לכל אחד יש את התפיסה שלו , הפרוש שלו וההרגשות שלו.

 

[דסי אשר]

כמו שטרי כותבת - הם קולטים

הכל, אפילו כשהם תינוקות ופעוטות. אני טוענת שסולם ריכטר הוא סולם ´פחות רגיש´ מהרגישות של הילדים. הילד שלך קולט:ואני יוצאת לעבודה עם צביטה קטנה בלב וחשש שאולי לילד לא טוב בגן. הילד מאד נהנה לשוחח אתך בבוקר, על כמה הוא אוהב להיות אתך, כמה טוב לו בבית, הוא יודע על הצביטה הקטנה בלב שלך, אבל כאשר אתם משוחחים, הוא קולט את תוכן השיחה הרציונאלי, ולכן הולך שמח. כאשר הולך שמח, הוא מרגיש- אל תשאלי אותי איך- את הצביטה שלך. אולי מהשאלות אחרי הצהריים. הם נבונים מאד ורגישים- עם סנסורים רגישים-, אפילו כתינוקות. דסי