הילדה נובחת ונובחת

[זהב טהור1]

הילדה נובחת ונובחת

זו אולי שאלה מוזרה... הבת שלי בתפקוד גבוה... ונובחת. בכל מקום שהיא צריכה להגיב (ולא מדובר רק במצב שגורם לה להתרגש) היא מגיבה בנביחות כאילו היתה כלבלב קטן. מדי פעם (היום כבר ממש פחות) היא גם מלקקת אותנו או את חברתה לשולחן בבית הספר (כתה ב'), והנחנו מעירים שזה לא נעים לנו. אבל מה שמפריע לי מאוד זה הנביחות האלו. אני מסבירה לה שהיא צריכה לדבר כמו בן אדם, כי ילדים אחרים עלולים לחשוב שמשהו איתה לא בסדר, ומזכירה לה שהיא לא בעל חיים... אבל היא?! עונה לי בנביחות. מישהו מכיר מצב כזה?? מישהו הצליח להתמודד ולגמול את הילד מזה??

 

[מאיה של מטר]

שאלת אותה למה?

 

[זהב טהור1]

היא ענתה לי:

שככה נוח לה לדבר. ולציין שלא היתה מעוכבת שפה, ואין לה טיקים או טורט - זה עניין רצוני לגמרי, נשלט. אבל זה משגע אותי, וזה נמשך כבר הרבה מאוד זמן.

 

[אחד העצובים בעיר]

הבן שלי צורח כל פעם שהוא מתלהב.

גם אם הוא מתלהב ליד האוזן שלי. אחרי שש שנים של צרחות אני שוקל להרכיב מכשירי שמיעה.

 

[זהב טהור1]

אני לא מדברת כאן על הצווחות שכולנו

מכירים, לפחות רובנו. אני מדברת על נביחות!

 

[אחד העצובים בעיר]

סליחה.

 

[רונית ולגרין]

הי זהב,

אם יש לה יכולת שפתית, הייתי מסכמת איתה על פרק זמן במהלך היום בו אתן (שתיכן..) נובחות אחת אל השניה. אבל לעשות ממש כלל כתוב, הסכם בין שתיכן, שרק בזמן שהוחלט עליו מותר ואפשר לנבוח. צ'פרי אותה בהתחלה בתדירות גבוהה על העמידה בכלל הזה. (זאת אומרת- כל הכבוד, עברה שעה ואת רק מדברת.. אני רואה שאת מבינה ועומדת בהסכמים שלנו.. (ואז לצ'פר במשהו)). החכמה לתת חיזוק חיובי לפרקי הזמן בהן היא לא נובחת ולא רק להעיר כאשר היא כן נובחת.. רונית ולגרין קלינאית תקשורת

 

[זהב טהור1]

כן, זה רעיון מעולה

האמת שממש הרגע חשבתי על זה, גם זה בעצם עיצוב התנהגות. בכל בוקר לפני שהיא יוצאת מהבית אני עושה לה מן תדרוך קצרצר, משהו כמו "אל תנבחי בכתה ובהסעה שלא יחשבו שאת מוזרה", או "תשתדלי להצביע אם את יודעת את התשובה", או "תשבי ליד אחותך בהסעה, תהיי ילדה טובה" להורה אחר זה ישמע אולי מטומטם, אבל זה כאילו נולד לך ילד לבן ואתה מנסה כל הזמן להפוך אותו לשחור. ממש עבודה יום-יומית.

 

[רונית ולגרין]

זה בדיוק העניין..

יש לנו כהורים הנטיה להתמקד בהוראות מסוג- "אל תעשה..." אבל אנחנו פחות מידי מתמקדים במה שהילד כן עושה, ועושה נכון. זאת אומרת- כשהיא מדברת רגיל אנחנו לא ממש מגיבים לה, אבל כשהיא נובחת- התגובה מיידית. על זה בדיוק נשען עיצוב התנהגות. התייחסות מאד חיובית למה שנכון לעשות, ופחות התייחסות למה שלא. רונית

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

אבל מה הסיבה לזה? רונית?

למה היא עושה את זה? מעבר לפתרון שהוא נשמע נהדר, מה הסיבה לכך שהיא עושה את זה?

 

[רונית ולגרין]

האמת- אין לי מושג..

הנטייה שלי היא באמת להאמין למה שהיא אומרת. זאת אומרת- היא סיגלה לעצמה איזו צורת תגובה, מוזרה אמנם, שכל פעם שהיא נמצאת במבוכה, בבלבול, בהתלבטות, בחוסר ביטחון- היא בורחת אליה. ולכן אולי חיזוק והגברת האמון העצמי שלה ביכולותיה, יפחית את התגובה. רונית

 

[ליייייי]

העצות של רונית נשמעות לי מעולות

(כרגיל). ניסיתי לחשוב על למה זה קורה, וזה באמת קשה להבין,בכל אופן נראה לי יותר משמעותי למה זה ממשיך. אני היתי שמה לב באופן מיוחד שהתגובה שלך לא תהיה מחזקת עבורה (את יודעת לפעמים גם תגובה קשה של לחץ, כעס, עצבים וכ"ו היא יחס, תשומת לב או משהו שעלול להגביר את ההתנהגות במקום "להקטין" אותה). היתי מקפידה על תגובה מאוד מאוד מתונה משהו כמו "אני לא מבינה כלבית", או אולי לפעמים לא מתייחסת בכלל, וכמו שרונית אמרה הכי הכי חשוב לחזק ביג טיים על כל פעם שהיא משתמשת יפה בשפה.

 

[זהב טהור1]

האמת שהרבה פעמים אני באמת לא

לא מתייחסת. הרי אי אפשר להתייחס לזה כל הזמן. אבל חשבתי שעצם העובדה שאני לרוב לא מתייחסת - הילדה מבינה שזה לגיטימי. אני באמת צריכה להגביל אותה בזמן ולעודד כשהיא עונה בלי לנבוח. מעניין שהיא אכן עונה בקצב מתאים לשיחה, ולכן אני יודעת שהיא באמת מבינה, רק במקום לענות לי בשיחה היא עונה בנביחה/יללה של כלב.

 

[vered73]

האם מוכרת לך השמעת קולות דומה

לדולפין? האם (במידה וכן) זו תופעה דומה למה שתארת כאן?

 

[אמא כל היום]

לא נעים להגיד, אבל אני הייתי

בסיטואציה דומה עם הבן שלי, והיא התמתנה מאוד רק אחרי שעשיתי לו פאדיחות ברחוב... בנוסף, כפי שהציעה רונית וולגרין, גם הגבלתי אותו לפנות לחדרו כדי לעשות את הדברים המוזרים שהוא היה עושה (ועכשיו, נדיר שהוא עושה אותם). לכן הייתי ממליצה לך לחכות לשעת כושר, ואז, אפילו אם אתן נמצאות ברחוב ליד אנשים - לחכות שהיא תשאל אותך משהו ותצפה לתשובה ממך - ואת, במקום זאת, תעני לה בנביחות. אל תחשבני לאף אחד בסביבה, ותראי שהיא תהיה בהלם ממך ותחוש שלא בנוח. תעשי את זה כמה פעמים, אפילו אם היא תתרגז. זה אולי לא נעים, אבל זה יהיה הדבר המוחשי ביותר עבורה על מנת שתבין מה מרגיז בזה כל כך את כולם, ואולי יעזור ליצור אצלה אמפטיה מול חברים ובני משפחה כאשר היא נובחת לעיתים עליהם. יכול להיות שהיא נהנית ככה להקניט אתכם, אבל לא מצליחה להפנים מתי המשחק הופך להיות כבר מעצבן. אז תרגיל כזה יכול להבהיר לה. ובכל פעם נוספת שהיא תנבח כאשר את מצפה לתגובה מילולית רגילה ממנה - תזכירי לה איך היא הרגישה כאשר את נבחת אליה במקום לענות.

 

[מדורת השבט]

ובחשיבה מעט שונה

לא נדיר לראות ילדים השייכים לספקטרום וסובלים מתסמונות נוספות הקשורות במערכת העצבים המרכזית. כמו אפילפסיה וטוראט.. מה שאת מתארת נותן תמונה של טיק קולי. אם זה אכן כך, כל ההמלצות שקיבלת כאן יעשו בדיוק את ההפך. ילחיצו אותה יותר. יחזקו את ההתנהגות הלא רצויה וכד'. לכן אולי כדאי לנסות להתעלם מההתנהגות לפרק זמן מסויים של כמה חודשים נגיד ואם זה לא עובר לפנות להתייעצות אצל מומחים.

 

[זהב טהור1]

מדורת, זה לא טיק ולא טורט

זה דבר שהיא אכן מסוגלת לשלוט עליו, עובדה שזה לא רק נביחה אלא גם יללות אחרות של כלב ובאים בדיוק בסיטואציות מתאימות. אני יותר מתחברת למה שכתבה האמא לפנייך, נראה לי שהיא מתקשה להבין מתי זה סוג של בדיחה ומתי זה כבר מעצבן. וזה ככה אצלה גם בתשומת לב לאחותה למשל, היא עושה משהו מתוך כוונה להראות אהבה ואצל אחותה (הרגילה) זה מרגיש הצקה, מרגיש לא נעים, וכשאני מעירה לה שתפסיק כי זה לא נעים, היא עונה "מההההה אני אוהבת אותה"....

 

[רונית ולגרין]

במקרה הזה אני ממש לא מסכימה.

לפי התאור זה ממש לא נשמע כמו טיק קולי. במיוחד לאור העובדה שזהב מספרת שהילדה נובחת לפי האינטונציה והקצב של הדיבור. אבל- התייעצות.. תמיד נכון וטוב.. רק שבמקרה הזה לא הייתי מפנה דווקא לנוירולוג כמו במקרה של אפילפסיה וטורט. רונית ולגרין קלינאית תקשורת

 

[שירה1122]

בנוגע לנביחות...

אני מסכימה עם מה שנאמר וחושבת שצריך לתת לה זמן ומקום שבו לגיטימי לנבוח. (אולי לבד בחדר?) ומציעה לך לעבוד איתה על עיצוב התנהגות. לסכם מראש מתי ואיפה מתאים לנבוח ולקבוע חיזוק חיובי, כלומר, מה תקבל עם תעמוד בהסכם. בנוסף, כדאי לחזק אותה בכל פעם שהיא עונה לך בצורה נורמלית, ללא נביחות. כמובן שלא חייבים לתת תמריץ על כל פעם שמתנהגת בצורה תקינה - אפשר לסכם שעבור כל 5 פעמים מקבלת פרס ולאט לאט להגדיל את מספר הפעמים שמזכה בפרס...

 

[עמליה עמית]

אני הייתי נובחת בחזרה, בכל פעם שהיא

נובחת, כמו שכתבו כאן למעלה. אני לא חושבת שצריך לאפשר לה זמן מסויים לנביחות, מכיוון שאם "יפדחו" אותה, והיא תראה את אמא שלה נובחת בכל מיני סיטואציות, היא תבין לבד, כיצד היא ניראית. הייתי הולכת על משהו יותר חזק... הייתי מייצרת נביחות ומבקשת מחברים לשתף איתך פעולה. כלאמר, להזהיר אותם מראש שכשאתם באים אליהם, את הולכת לנבוח, במקום להגיד "שלום". כך החברים לא יחשבו שאת התחרפנת, וילדתך תחשוב שאת כן. וכך היא תבין לבד איפה מותר לנבוח ואיפה אסור. ואם היא תרצה לנבוח במקום שמקבל אותה ללא תנאי, כמו בני הבית, או החדר הפרטי שלה, אז לדעתי כן לאפשר את זה ולהתעלם וממש לא להגיב. (אם זה באמת צורך, או תיק)